Menu

פרשות ניצבים וילך

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שירה גולני בוחנת את הקשר בין בחירות אינדיבידואליות (לבחור להאכיל את עצמך) ושכר ועונש קולקטיביים (אוכל להמונים) בפרשת ניצבים. יצחק פלג משתמש בפרשת וילך על מנת לחשוב בין השאר על הקשר בין אכילת אוכל ועיכול שפה.

פרשת ניצבים

אכילה חברתית

לקט ישראל ופרשת ניצבים

רעיון הבחירה עומד בלב ליבה של פרשת ניצבים: הבחירה בין צייתנות לחוסר ציות, בין ברכות לקללות, בין חיים למוות. בכל יום אנו ניצבים מול בחירות שונות בנוגע לשימוש שלנו בכסף, בזמן ובכישורים שלנו. בארגון 'לקט ישראל' אנו עמלים להקים קהילה המאפשרת לכמה שיותר אנשים – בדרכים מגוונות, מהכלכליות לפרקטיות – לבחור להקדיש את המשאבים שלהם לטובתם של אחרים.

באנר-לעמוד-פרשה-עברית

שירה גולני

שירה גולני היא דוקטורנטית בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים ועוזרת מחקר במפעל המקרא של האוניברסיטה העברית. המחקר שלה עוסק בהיסטוריוגרפיה המקראית אודות תקופת הבית הראשון, ובכתובים המקראיים על רקע המזרח הקרוב הקדום.

בפרשת "נצבים" מכנס משה את העם כולו: גברים ונשים, זקנים וטף, וגם אלו שאינם מישראל, הגֵרים שבקרב המחנה (דברים כט:ט-י). כולם נדרשים לעמוד ולהתחייב (מחדש) בברית עם ה', לפני הכניסה לארץ (פסוקים יא-יב). ולא רק הם: ההתחייבות בברית תקפה אף לדורות שיבואו אחריהם (פסוקים יג-יד). העמידה בברית היא התנאי להצלחת ישיבת העם בארץ ולפריון עבודת האדמה. בזכותה יצליחו "כל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטֹבה" (דברים ל:ט), ובלעדיה, יענשו בני ישראל בהפיכת הארץ לשוממה, ארץ שלא תפיק מזון ליושביה, כגורל סדום ועמורה (דברים כט:כא-כב).

כנהוג במתן השמות לפרשות התורה, גם שמה של פרשת "נצבים" ניתן לה על פי המילים הפותחות אותה: "אתם נצבים היום כלכם…" (דברים כט:ט). אלא שבמקרה זה, שם הפרשה גם משקף רעיון מרכזי העומד בבסיסה – האחריות האישית של כל אדם ואדם העומד בפני האֵל בברית, כחלק מהקולקטיב של עם ישראל. רשימת הקבוצות השונות במחנה ישראל הפותחת את הפרשה נדירה בתנ"ך כולו ובתורה בפרט. ברוב המקרים, נכתב שמשה מכנס את זקני העם וראשיו, את 'העדה' או 'העם', בלא פירוט נוסף. ברשימה הארוכה דגש כפול: ראשית, הפירוט בא להבהיר שהחיוב בברית תקף לכל הנמנים על מחנה ישראל, בכל הגילאים, המגדרים והמגזרים ולכל הדורות. שנית, הרשימה מבטאת את רעיון המחויבות האישית. כל אחד ואחד אחראי כלפי העם, שבטו, משפחתו ועצמו (פסוק יז). אם יחליט, אפילו רק בליבו, לראות עצמו כמנותק מהעם וללכת "בִּשְׁרִרוּת לבו", להתעקש על טובתו שלו במנוגד לזה של הזולת, יענישוֹ ה' באופן אישי ויביא לכליונו (פסוקים יח-כ). וכליה זו תוביל גם לחורבן הארץ כולה, שתיהפך לצחיחה ושוממה.

על האדם המתכנן לדאוג לשלומו שלו, נאמר שמחשבתו היא לפעול "למען ספות הרוה את הצמאה" (דברים כט:יח). ביטוי זה, כנראה פתגם שהשתמר רק כאן ופירושו המדויק אבד, פורשׁ בתרגומים הארמיים ובהמשך על ידי פרשני ימי הביניים כעוסק בחטאים. הפועל בשרירות ליבו מעוניין להוסיף חטא שנעשה בטעות על חטא שנעשה בזדון. אלא שלפני הפירוש המטאפורי, נשים לב שהתמונה בביטוי זה לקוחה מעולם ההשקיה, ומשווה בין אדם או חלקה שיש להם מים, לבין הצמאים. המסר הוא שזה המנסה להשיג שלום ולמנוע צמא מביתו שלו בלבד, יביא לבסוף לתוצאה הפוכה: צמא ורעב קולקטיביים, כשהארץ תחרב עבור כולם.

פרשת נצבים איננה מסתיימת בחורבן ובשממה שיבואו אם בני ישראל יעזבו את הברית. החורבן אינו המילה האחרונה, אלא דווקא עקרון הבחירה. הטוב והרע, המוות והחיים מוצעים ואפשריים לבחירת כל אחד ואחד. הבחירה הנכונה של כל אחד תוביל לקיום הברכות הטמונות בברית, לישיבה בארץ והנאה מפרי אדמתה.

פרשת וילך

לאכול את המילים

לקט ישראל ופרשת וילך

פרשת וילך פותחת תמה אשר תמשיך בפרשת האזינו: אכילה לשובע והשמנה (תזכורת לכך שהחגים מתקרבים?). כפי שאנו יודעים, מחסור באוכל יכול לעתים קרובות להוביל לבעיות של השמנה בעקבות אכילה לא בריאה. בארגון 'לקט ישראל' אנחנו מתרכזים בערך התזונתי של האוכל שאנחנו מספקים לרעבים, לא רק ביכולתו להשביע אותם.

באנר-לעמוד-פרשה-עברית

יצחק פלג

ד"ר יצחק (איציק) פלג הוא חבר קיבוץ עין השופט. מרצה בכיר למקרא במכללה האקדמית בית ברל ובמכללה האקדמית גורדון. פרסם עשרות מאמרים בכתבי עת בארץ ובעולם. ספרו  "לך לך –מסעי האבות בסיפורי המקרא",יצא לאור ב-2013; בקרוב עומד לראות אור ספרו על חלום יעקב:Going Up and Going Down: A Key to Interpreting Jacob’s Dream.

הפרשה שלנו מתחילה במילים: "וַיֵּלֶךְ  משֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא:א). לאן הלך משה, לא כתוב. האם היו אלו דבריו  האחרונים של משה לפני ש'הלך' מאיתנו? בתרגום השבעים נכתב בסיכול אותיות: "ויכל משה לדבר…' .

הדיון שלנו בפרשת 'וילך' יתמקד בדברי משה המופיעים בפרק לא פסוק כ: "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָהאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹקִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי".

פסוק זה מדבר על "הָאֲדָמָה" ולא על ה'ארץ' (לעומת, למשל, פסוק ז: "כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם"). מתקבל הרושם שאדמת הארץ המובטחת היא עשירה וטובה ("זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ") אשר תיתן יבול, ממנה "אָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן". בכל הפעמים בהם מופיע הביטוי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַש" (20 פעמים), הפסוקים מתייחסים ל'ארץ' ולא ל'אדמה'. האם יש להבין את הביטוי הזה בהוראתו המילולית הריאלית או המטפורית? האמנם הדיווח שלפנינו מתאר את טיב האדמה עבור עובדי האדמה או שמא מדובר בשפע של חלב מהצאן ושל דבש הניגר מהדבורים ולא מהאדמה? אם תתקבל ההשערה השנייה, הרי שעבור רועי הצאן "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַש" מהווה אמנם ברכה, אך לא עבור החקלאים עובדי האדמה.

נחזור לפסוק שלנו ונשים לב כי המשכו מאכזב. בניגוד למצופה העם: "וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי". ו"ו החיבור בפועל "וּפָנָה" יכולה לתפקד גם כו"ו הניגוד. דומה שיש כאן 'קשר סיבתי' בין שני חלקי הפסוק (החלק השני קורה בגלל הראשון). כלומר, כתוצאה מכך ש"אָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן", הפר העם את הברית עם ה' שנתן לו שפע זה. כפי שייאמר בפרק הבא,  בפסוק טו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". אם נקבל את הקריאה של ו"ו החיבור כו"ו הניגוד נבין שו"ו זו מבטאת את אכזבת ה' כאשר עמו פועל בניגוד לציפיות שהיו לו מהם. האכזבה מבני ישראל מפנה אותי אסוציאטיבית לאכזבת האלוקית המופיעה בפתח ספר ישעיהו, שם נאמר: "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ" (ישעיהו א:ב), וכן את דברי בעל הכרם (הוא ה') במשל הכרם המופיע בישעיהו פרק ה, שם שואל בעל הכרם: "מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי (העם שלו) וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ, מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים?!" (ישעיהו ה:ד).

על אודות יחסי עם-אל אומר ה' בהמשך על עמו: "וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם"(דברים לא:טז-יז) – מידה כנגד מידה, באמצעות אותה המילה, 'עזב'. הם עזבו אותי ואני אעזוב אותם. הניסוח של מידה כנגד מילה באמצעות מילה כנגד מילה נפוץ במקרא, ובהקשר שלנו אסתפק בדוגמה אחת – הפועל אכל בסיפור עץ הדעת טוב ורע, בה אותה המילה משמשת, הן בתיאור החטא והן בתיאור העונש. חטאם של אדם וחווה היה: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג:ו), והתוצאה – במקרה זה העונש – מתואר במילים: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (פסוק יט). האדם 'אכל' מעץ הדעת ולכן 'אכל' אותה (בלשון הסלנג).

ובקשר לשימוש בפועל 'אכל'. בספרי "לך לך", עמ' 29-19, אני מדמה את ההנאה מהטקסט להנאה מארוחה טובה, להנאה מאכילה. השימוש בתיאורי אכילה במובן מטאפורי מוכר במקרא, ראו למשל: "וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת" (יחזקאל ג:ב); וכן בירמיהו טו:טז. כדי ליהנות מארוחה מומלץ לאכול לאט, ביס אחר ביס (בלשון הסלנג). להתמקד בכל ביס, להיות קשוב לו. לתת לו את תשומת הלב המגיעה לו, ללעוס, להמתין, לאכול ולעכל. לא בריא, ואף לא טעים, לאכול בבולמוס כמו עשו, כאשר שב עייף מן השדה ובקש מיעקב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי" (בראשית כה:ל). באותו אופן מומלץ להתייחס לכל מילה בטקסט. לתת לכל מילה את תשומת הלב המגיעה לה, ובייחוד בסיפור המקראי הממעיט במילים אבל עשיר בתוכנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקט ישראל

לקט ישראל