ג'ורג' סברן עובר מדיון באחריות שיש לכל אדם על 'אחיו' בשנת השמיטה, כפי שזו מתוארת בפרשת בהר, לאחריות שיש לנו באופן כללי על בני אדם אחרים במסגרת המאבק למיגור תופעת הרעב העולמי.
בהר
לקט ישראל ופרשת בהר
פרשת בהר, עם הדגש שהיא שמה על פרקטיקות חלקאות אחריות והאחריות כלפי 'אח' הנמצא במצוקה כלכלית, יכולה לשמש מניפסט עבור ארגון 'לקט ישראל'.
ג'ורג' סברן
ד"ר ג'ורג' סברן קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת ברנדייס בשנת 1982. הוא לימד בוולסלי קולג', באוניברסיטת אינדיאנה ובאוניברסיטה העברית בירושלים. ד"ר סברן מכהן כעת כראש לימודי המקרא במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים, שם הוא מלמד משנת 1996. ספריו כוללים את Telling and Retelling: Quotation in Biblical Narrative (1989) ואת Encountering the Divine: Theophany in Biblical Narrative (2005).
אחוות אחים
לקראת סוף ספר ויקרא, המוקדש ברובו לענייני ריטואל והמכוון לעתים קרובות לקהל כהני, אנו מגיעים לפרק בעל היקף עוצר נשימה. בפרק כה בספר ויקרא הנמענים הם כל עם ישראל, לא רק הכהנים. גם נושא הפרק חורג מעבר לעניינים אישיים מקומיים וענייני לוח שנה למרחב גדול יותר של זמן ומקום, קרי המחזור החקלאי של ארץ ישראל כולה. בפרטו את מחזור השמיטה בן שבע השנים ואת מחזור היובל בן חמישים השנים, הפרק פורס בפנינו תאולוגיה של זמן ומקום הקשורה באופן אינטימי לארץ ולפוריותה. הפרק מהווה חגיגה של השלטון האלוקי על האדמה ומציעה פתרון ייחודי לבעיית החובות הכלכליים אשר הייתה (ועודנה) חלק תדיר של תהליך גידול האוכל.
במרכזו של מבנה מרחבי וזמני זה עומדים שני נושאים: כיצד תצליח הקהילה להמשיך להאכיל את עצמה בשנים בהם לא יהיה קציר? ומעבר לכך, מה היא אחריותו של אדם כלפי "אחיו" – בין אם הלה הוא אח במשמעות הפשוטה, בן חמולה, או בן ישראל אחר – כאשר האח כורע תחת חובות ואינו מסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו? שתי הסוגיות הללו עוסקות ברווחת הקהילה. לגבי הראשונה, שאלה (היפותטית) מוצגת בויקרא כה:כ: "מה-נאכל בשנה השביעת?" השאלה נענית בהבטחה אלוקית שה' ייתן ברכה מיוחדת בשנה השישית, אשר תאפשר לאגור כמות אוכל שתספיק גם לתקופה בה האדמה לא תעובד. ניתן לראות בהבטחה זו הבטחה להתנהלות ניסית בשנה השישית או אות על כך שהאדמה תהיה כה פורייה באופן תמידי עד שתספק את צורכי האוכל של הקהילה, בתנאי שבני הקהילה ידאגו להאכלת כל חבריה. התשובה לשאלה השנייה מציגה תגובות אנושיות מתאימות לשלבים שונים של עוני, הכוללים מכירת אדמות ירושה לכיסוי חובות, הצורך לעבוד באריסות על אדמות אלו או, במקרה החמור ביותר, מכירה לעבדות זמנית מחוץ לקהילה. בכל אחד מהמקרים הללו אנו מקבלים הוראות כיצד לשמר את כבודו של האדם הנזקק והדרכה בצעדים הנחוצים על מנת לתקן את המצב ולגאול אותו ואת אדמותיו. האמירה הבולטת ביותר בהקשר זה היא הציווי בויקרא כה:לו: "וחי אחיך עמך", המצביעה על כך שעלינו להזין ולתמוך באדם המצוי במצוקה הכלכלית. גם אם האדם מוחזק כ"גר ותושב" (שם, פסוק לה), הדאגה לרווחתו מוטלת עלינו בצורה ברורה. מצבו הקשה של אדם אחר אינו תירוץ לניצול המצב לטובתנו האישית.
כשאנחנו קוראים את הטקסט הזה כיום עלינו להרחיב את התייחסותנו לנושא מעבר לארץ ישראל ולמחזור השבע-שנתי. השאלה של "מה-נאכל?" כבר אינה היפותטית, אלא מהווה זעקת חרדה קיומית המבטאת את מצוקת הרעב העולמי, והדחיפות של בעיית הרעב והתת-תזונה עצומת-הממדים מחייבת תגובה ברמה העולמית. הרעיון העומד מאחורי הברכה המובטחת בויקרא כה:כא הוא שיהיה מספיק אוכל בכדי לפרנס אוכלוסייה עולמית הגדלה באופן מתמשך רק אם נקבל על עצמנו את האחריות עבור "אחינו", מעבר להגדרות השבטיות והלאומיות. הציווי של ויקרא כה:לה, "והחזקת בו", צריך להיקרא לפי הצעתו של רש"י: "אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד". והציווי "וחי אחיך עמך" יכול להיהפך לאפשרות ממשית ביותר כאשר אנו מתארגנים בצורה יעילה לעבודה משותפת על סוגיית מיגור הרעב העולמי, תוך שימוש בטווח הרחב ביותר של הכלים ההומניטריים והטכנולוגיים הזמינים לנו. על ידי חלוקה נכונה של יבול עודף מארצות עמידות, השימוש בחידושים טכנולוגיים בתחום החקלאות והשימוש במשאבים טבעיים לייצור אוכל, מיגור הרעב העולמי איננו משימה בלתי אפשרית. על ידי לקיחת אחריות על אחינו וארגון נכון של מאמצינו, השאלה "מה נאכל בשנה השביעית?" תוכל לצאת מהגדר של קריאה נואשת וחסרת תקווה.
