וישב
לקט ישראל ופרשת וישב
בפרשת השבוע שלנו, יוסף מפרש את חלומותיהם של שני עמיתיו בבית הכלא המצרי. יכול להיות שחלומותיהם, העוסקים בלחם וביין, משקפים את המקצועות שלהם: האחד "שר משקים" והשני "שר אופים". אבל יכול גם להיות שהם משקפים את המצב בו הם נמצאים. אסירים, כמו תינוקות וילדים חסרי ישע, תלויים לגמרי באנשים אחרים לאספקת מזונם. אין פלא שהם חולמים על אוכל! ב'לקט ישראל', מייחלים לראות מצב בו אף אדם אינו תלוי באחרים לקבלת מזון. לצערנו, המצב אינו כך, וכל עוד זו המציאות, אנו מחויבים להיות בין אלו עליהם הנזקקים יכולים לסמוך
שלמה קלמן (סטפן) רייף
שלמה קלמן (סטפן) רייף הוא פרופסור אמריטוס למדעי היהדות בימה"ב מאוניברסיטת קיימברידג', אנגליה, עמית בקולג' על שם סנט ג'ון, קיימברידג' ומנהלה לשעבר של יחידת המחקר של אוסף הגניזה טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'; שם – על אף בילוי רוב זמנו בארץ – הוא משמש כיום כיועץ. פרסומיו הרבים כוללים את הספרים "" Judaism and Hebrew Prayer: New Perspectives on Jewish Liturgical History" ו" A Jewish Archive from Old Cairo: the history of Cambridge University's Genizah Collection
לחם בעל משמעות אחרת?
כאשר ניצבת בפניו ההזמנה המפתה לנהל רומן עם אשתו של מעבידו, יוסף הצעיר משתדל להימנע מהפיתוי על ידי שכנוע האישה שניהול הרומן יהווה בגידה נוראית באמון שניתן בו. "הן אדוני לא-ידע אתי מה-בבית וכל אשר-יש-לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני ולא-חשך ממני מאומה כי אם-אותך באשר את-אשתו" (בראשית לט:ח-ט).
כאשר, מספר פסוקים מוקדם יותר, הנראטיב המקראי מציג את מצב הדברים בבית פוטיפר בפנינו, הקוראים, הוא מתאר אותם בכמעט אותם מושגים בהם משתמש יוסף בנאומו רווי-המוסריות. הנראטיב מציין שאדוניו של העבד יוסף לא התערב בשום דבר שהיה תחת אחריותו ושהשליטה המוחלטת על עסקי הבית הייתה נתונה בידיו של הלה. רק דבר אחד היה מנוע ממנו – האוכל של אדונו (בראשית לט:א-ט). לא אשתו, אלא רק הגישה לתוכן המקפיא שלו?
המלך אחאב ניסה נואשות לשכנע את נבות למכור לו את כרמו, אך נתינו העקשן לא נכנע להצעותיו של המלך. לא להצעת המכירה, לא להחלפה. כמלך יהודי, אחאב אינו רואה פתרון לבעיה וחוזר הביתה אומלל. הוא שוכב על מיטתו, מדוכא ועצבני, ומסרב למה שמציעה לו אשתו איזבל: "מה-זה רוחך סרה ואינך אכל לחם… קום אכל-לחם ויטב לבך אני אתן לך את-כרם נבות היזרעאלי". לפי הטקסט המקראי, אחאב מסרב לאכול לחם. לחם? באמת? ושמא הציעה איזבל להזמין לו פיצה טרייה? (מלכים א כא:א-ז).
האישה הנואפת המתוארת בספר משלי נהנית ממעשיה וחושבת שאין בהם פגם. האיש הצעיר המשתתף בחטאיה מסתכן באיבוד הכל, "עד-ככר לחם", כמאמר המשל (משלי ו:כד-כט). בדימוי דומה מתוארת הנואפת עצמה כמי ש"אכלה ומחתה פיה ואמרה לא-פעלתי און" (שם ל:כ). אם כן, שניהם שבעו מארוחה נפלאה של שווארמה ופיתה?
ליתרו שבע בנות. הוא שולח אותן לבאר, ה"קניון" של זמנו, אולי בתקווה כי, בעודן דולות מים, יגיע נסיך מצרי נודד ויחמוד אחת (או יותר) לעצמו, ובכך יקל מעל יתרו לפחות את חלק מדאגותיו הכלכליות. חלומו מתגשם, אך הבנות אינן מזהות את הפוטנציאל הגלום בנסיך משה ומשחררות אותו. "קראן לו ויאכל לחם", אומר להן יתרו. ומיד נותן לאיש המצרי, משה, את בתו ציפורה (שמות ב:טז-כא). לאיזה סוג "ארוחה" התכוון יתרו כאשר רצה להציע "לחם" למשה?
בני ישראל בני דורו של ירמיהו, היורדים עמו למצרים, אינם נאמנים במיוחד לאידיאלים הדתיים המניעים את הנביא. האנשים והנשים מתגאים בכך שהם מקטרים "למלכת השמים", מנסכים נסכים לאלילים ונוהגים במנהגים דוחים למיניהם. הם אומרים על עצמם שהם נהנים ממעשיהם ו"ושבעים לחם" (ירמיהו מד:טו-כד). מה בדיוק היה הדבר אשר תמיד ליווה עבודת אלילים כזו בעולם העתיק – סנדוויץ טונה?
אכילה כמטאפורה ליחסי מין הינה אלמנט שכיח במסורת הספרותית ואף בשפה המודרנית. האם ניתן למצוא לה רמז גם בסיפורים מקראיים אלו?
