פרשת וירא
לקט ישראל ופרשת וירא:
בגילה המתקדם, ולמרות גילה, מסוגלת שרה להניק את בנה ולחגוג בחגיגת הגמילה שלו. לכל ילד הזכות לקבל את האוכל לו הוא זקוק כדי לגדול ולהתפתח, אך לא לכל האימהות היכולת לספק אוכל זה. בלקט ישראל אנו מספקים אוכל טרי ומזין למעל 180 עמותות התומכות באימהות, בילדים ובנזקקים אחרים.
חנה לולנד לוינסון היא מרצה במחלקה ללימודים קלאסיים ולימודי המזרח הקרוב באוניברסיטת מינסוטה. היא לימדה בעבר בבית הספר לתיאולוגיה מ.פ. באוסלו, שם זכתה בתואר הדוקטור שלה. דבר התורה של חנה שאוב מספרה, ""Silent or Salient Gender? The Interpretation of Gendered God-Language in the Hebrew Bible," אשר זכה בפרס ג'ון טמפלטון עבור יצירה מבטיחה בתיאולוגיה בשנת 2008.
עקרות והמאבק למען הבאת ילדים הנם תמות ידועות בסיפורי האבות. שרה, רבקה, רחל ולאה חוו כולן תקופות של עקרות, אך לבסוף זכו כולן בהריון ובלידה. בסיפורה של שרה שומעים אנו לא רק על לידה, אלא גם על הנקתה של שרה את בנה. "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה? כי-ילדתי בן לזקניו" (בראשית כא:ז). שאלת שרה בפסוק זה דומה לשאלתה הרטורית מוקדם יותר בפרשה: "אחרי בלתי היתה-לי עדנה ואדני זקן?" (בראשית יח:יב). רעיון העונג, הלידה וההנקה אכן היו זרים לשרה, בשל גילה המבוגר וגופה הבלה. ובכל זאת, הנה היא מניקה את בנה שלה, את יצחק. "ויגדל הילד ויגמל; ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את-יצחק" (בראשית כא:ח).
נשים עבריות בתקופת התנ"ך הניקו את ילדיהם במשך שנתיים או שלש, ואימהות בדרך כלל היניקו את ילדיהם בעצמם. ישנם מעט סיפורים על מיניקות מקצועיות בתנ"ך (בראשית כד:נט; לה:ח; שמות ב:ב, ב:ט), אבל הנקה כנראה לא הייתה מקצוע נפוץ בתקופה זו. שרה היניקה את יצחק (בראשית כא:ז-ח), משה הונק על ידי אמו (שמות ב:ז ו-ט), חנה היניקה את שמואל (שמואל א א:כג), ואחת או שתי האמהות במשפט שלמה היניקה את בנה (מלכים א ג:כא). הנקה ממלאת בעיקר תפקיד מזין; היא מספקת לתינוק את האוכל הראשון שלו. אך אף אחד מסיפורי ההנקה בתנ"ך אינו מדגיש את ההיבט הזה של ההנקה. על שרה מסופר כי היא נדהמת מול האפשרות להניק (בראשית כא:ז-ח). בכדי לאפשר לאמו של משה להניק אותו, מרים מציעה לבת פרעה למצוא עבורו מיניקה מבין הנשים העבריות (שמות ב:ז-ט). כל עוד חנה מיניקה את שמואל היא יכולה לשמור עליו בבית (שמואל א א:כא-כח); ברגע שהוא נגמל, היא מחזירה אותו לה'. כפי שניתן לראות, מרבית סיפורי ההנקה הללו מדגישים את הקשר בין אם וילד, קשר הנוסד ומחוזק דרך ההנקה.
בנוסף לסיפורי ההנקה בתנ"ך, ניתן למצוא גם טקסטים מקראיים בהם ההנקה משמשת תפקיד מטאפורי. בישעיה, דימוי ההנקה משמש לציור תמונה של סיפוק והגשה: "למען תינקו ושבעתם משד תנחמיה; למען תמצו והתענגתם מזיו כבודה; כי-כה אמר ה' הנני נטה-אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים וינקתם על-צד תנשאו ועל-ברכים תשעשעו" (ישעיה סו:יא-יב).
בניגוד לדימוי זה, ההימנעות מהנקת ילד, מניעת אוכל מהתינוק, נתפסת כשיא האכזריות: "גם-תנים חלצו שד היניקו גוריהן בת-עמי לאכזר כיענים במדבר. דבק לשון יונק אל-חכו בצמא עוללים שאלו לחם פרש אין להם" (איכה ד:ג-ד).
שני שימושים מטאפוריים בולטים של הנקה בתנ"ך הנם הדימוי של משה כמיניקם של עם ישראל והדימוי של ה' כאם מיניקה. בבמדבר יא:יב משה מדבר בכעס אל ה' ושואל: "האנכי הריתי את כל-העם הזה? אם-אנכי ילדתיהו, כי-תאמר אלי 'שאהו בחיקך, כאשר ישא האמן את-הינק?' " משה אינו רוצה את האחריות על העם, אחריות הכוללת את הנקתם. תפקיד ההנקה פה קשור באופן מובהק לאחריות לסיפוק אוכל, אלא שהפעם מדובר לא בסיפוק חלב ליונק, אלא באספקת בשר לעם. משה שואל: "מאין לי בשר לתת לכל-העם הזה?" (במדבר יא:יג).
ולבסוף, בספר ישעיה, מושווה ה' לאם המיניקה את ילדה. הדגש כאן, שוב, הוא הקשר האינטימי בין האם והילד: "התשכח אשה עולה מרחם בן-בטנה? גם-אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך" (ישעיה מט:טו). מדוע אינה יכולה אם לשכוח את ילדה היונק? בנוסף לקשר הרגשי בין אם וילד, ישנו כאן גם קשר פיזי ביניהם, עליו מסתמך הטקסט. מרווחים גדולים בין הנקות גורמים לאם כאב פיזי בשדיה, כאב המוקל רק עם ריקון השד על ידי הנקה. נשים מיניקות יכולות גם לחוות פליטת חלב בעקבות ראיית תינוק או שמיעת בכיו. לפעמים עצם המחשבה על ילדה יכולה להוביל אישה מיניקה לפלוט חלב. כך משמש הגוף עצמו ככלי הזכרה חזק של הילד עבור אמו. התמונה הזו, של אם אשר איננה מסוגלת לשכוח את ילדה בגלל הקשר הפיזי ביניהם, היא המשמשת דימוי עבור ה', כחלק מהאמירה כי הוא אינו מסוגל לשכוח את ציון.
שרה הפכה לאם, לאמו של יצחק, אם עם ישראל, ואמו של כל הבוחר להיות יהודי. גופה הזקן זוכה בחוויית ההולדה וההנקה, הענקת חיים ואחזקתם. שרה מצהירה: "צחק עשה לי אלקים כל-השמע יצחק-לי" (בראשית כא:ה). אני מחייכת אל מול הדימוי של שרה המבוגרת המיניקה את בנה הקטן על שדה. אני מחייכת אל מול דימויו הנועז של ישעיה של ה', אשר אינו יכול לשכוח את עמו בגלל כאב שד.
