פרשת וישלח

וישלח

לקט ישראל ופרשת וישלח

האיסור המקראי לאכול את גיד הנשה, עצב הירך המצוי בירכיים האחוריות של בהמות הולכות על ארבע, הינו אחד מחוקי הכשרות. אנשים שואלים לפעמים האם 'לקט ישראל' הוא ארגון "כשר". אנו עונים שאנחנו עובדים עם כלל הארגונים גם אלו המספקים שירותים לקהילות לא-יהודיות, כגון האוכלוסייה הערבית או פליטים אפריקאים, אשר להם חוקי אכילה משלהם. כמובן שבמקרים כאלו אנחנו מודרכים על ידי הצרכים של מקבלי השירותים שלנו, ולא על ידי כללי הכשרות.

יונתן ג'. פרייס

פרופסור יונתן ג'. פרייס הוא ראש החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל-אביב בישראל. את תואר הדוקטור שלו בלימודים קלאסיים קיבל מאוניברסיטת פרינסטון בארה"ב. הוא כתב שני ספרים: "Jerusalem Under Siege: The Collapse of the Jewish State, 66-70 C.E  " (1992) ו"Thucydides and Internal Conflict" (2001). יונתן היה העורך הראשי וכתב את ההקדמה לתרגום העברי (של ליסה אולמן) של 'מלחמות היהודים' של יוספוס פלביוס (2010), והשתתף בעריכת שלושה כרכים (עד כה) של כתובות ישראליות מהתקופות ההלניסטית והרומית. נושאי העניין האקדמיים של יונתן כוללים את תחומי ההיסטוריוגרפיה עתיקה, רטוריקה וכתיבת היסטוריה, מלחמות פנימיות כבעיה היסטורית בלתי פתורה ואימפריאליזם בעולם העתיק.

אוכל, כוח מיני וחיים

האיסור המקראי לאכול את גיד הנשה, המובן כיום כעצב הירך ברגליהם האחוריות של יונקים בעלי ארבע רגליים, כלול במניין 613 המצוות הסטנדרטי. המקום היחיד בתורה בו מוזכר האיסור הוא פרשייתנו, בה הוא מובא כהסבר למנהג רווח (בראשית לב:לב). האיסור אף פעם לא נמסר בצורת "לא תאכל…" – פה או לאחר מעמד הר סיני. עובדה זו גרמה לחז"ל לתהות האם המצווה נמסרה בסיני, או שמא ההימנעות מאכילת גיד הנשה קדמה למעמד הר סיני. אבל השאלה המעניינת הזו, הנדונה במשנה חולין ז:ו, בסוגיה המקבילה בתלמוד (בבלי חולין קא ע"ב), וכן במקורות מאוחרים יותר (למשל הרמב"ם, בפירושו למשנה לעיל), אינה מוקד העניין שלנו בדברינו פה.

גיד הנשה הוא אחד משלשת חלקי הגוף האסורים למאכל בחיות כשרות. השניים האחרים הם הדם וסוג שומן מסוים המכסה את האיברים הפנימיים, החלב. האיסור לאכול דם מוזכר מספר פעמים בתורה, מלווה בהסבר ברורה: "כי הדם הוא הנפש, לא תאכל הנפש עם-הבשר!" (דברים יב:כג). הלב, הכליות, הכבד ואיברים עתירי-דם אחרים יכולים להיאכל רק לאחר הוצאת הדם מהם. אין הסבר ספציפי בתורה לאיסור חלב.

הסיבה לאיסור אכילת גיד הנשה אכן ניתנת, אך ההסבר המוצע בתורה נראה, במבט ראשון, מבלבל יותר מאשר מבהיר. יעקב נאבק עם 'איש'. השאלה האם מדובר באדם או מלאך, ישות ידועה או לא, ישות פיזית אמתית או הוא 'לבדו', עלי אדמות או בעולמות רוחניות עליונים כלשהם – שאלות אלו הם התעלומה עמה צריך כל דור מקוראי התנ"ך להתמודד מחדש. אך מה שלא נחשב בדרך כלל כתעלומה, אם כי הוא אכן מתמיה, הוא סיפור ההמשך למאבק. כאשר יעקב מחל לגבור על יריבו, הלה מנתק את 'כף ירכו', כך שלאחר שיעקב מנצח במאבק וזוכה בשמו החדש, ישראל, הוא "צולע על-ירכו; על-כן לא-יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך".

מה מסביר לנו באמת ה'על כן' הזה? האם אנחנו נמנעים מאכילת העצב ההוא מסיבות סימבוליות או בשל תכונה אינהרנטית כלשהי שלו? בעוד יעקב נותר עם פגם אשר היה פוסל בהמה משחיטה כשרה, חיה כשרה בעלת גיד נשה שלם לא הייתה נפסלת. אם הסיבה אכן סימבולית, האם היא זכר לפצעו של יעקב – כלומר להצלתו של יעקב מסף התבוסה במאבק נגד המלאך, או שמא חגיגת נצחונו, המהווה סימן לגאולה העתידית של ישראל?

ניתן גם להבין את פסילת גיד הנשה כקשורה לתכונה כלשהי האינהרנטית לעצב זה בגוף החיה (בדברי להלן אציע כיוון מחקרי ולא מסקנה ברורה). ניתן להבין את ה'על כן' כסיומו של תהליך לוגי: יעקב צולע בעקבות פגיעה בעצב הירך שלו, מכאן שלעצב זה היה תפקיד חיוני, ולכן, בעקבות תפקיד חיוני זה, הוא אסור באכילה. קריאה כזו משווה את איסור גיד הנשה, במובן מסוים, לאיסור אכילת הדם: בתוך איברים אלו יש איזשהו כוח-חיים, לכן הם אסורים באכילה, אך הגוף אותו הם משרתים ניתן לאכילה לאחר הסרת חלקים אלו.

אבל באיזה כוח-חיים מדובר? מבין פרשני המקרא (ראו 'דעת מקרא' על בראשית לב:כו ו-לג), היו שפירשו כי הפגיעה בירכו של יעקב, במהלך מאבקו עם האיש, הייתה בעצם פגיעה באיבר המין שלו. הקישור בין ירכו של אדם וכוחות הרבייה שלו מוכר היטב מן התורה: צאצאיו של יעקב נקראים 'יוצאי ירכו' (בראשית מו:כו). מקובל גם שכאשר אברהם דרש ממשרתו להישבע במילים "שים נא ידך תחת ירכי", וכאשר יעקב דרש מיוסף פעולה זהה, הכוונה ב'ירך' הייתה בעצם לאיבר מינם (בראשית כד:ב-ג, לז:כט, וראו פירוש רש"י על כד:ב). הקישור הזה בין איבר המין ומסירת עדות אמת מוכר גם מתרבויות עתיקות נוספות; המילה הלועזית לעדות נובעת מאותו שורש לטיני המשמש את המילה 'אשך'. שבועות, אם כן, אומתו על ידי כוחו החיוני ביותר של אדם. יתרה מכך, 'גיד' בעברית חז"לית משמש במשמעות של איבר המין הגברי (ראה, למשל, משנה יבמות ח:ב). ולסיום, לפי מסורת נוספת בתוספות (המובאת ב'דעת מקרא', עמ' 437 הערה 95), גיד הנשה, עצב המתפשט לאורך הירך, היה מקור הזרע של האדם.

העצב בירכו של יעקב, אם כך, מסמלת את כוח הרבייה שלו, את חיותו. יעקב צולע לאחר המאבק משום שירכו, 'בגיד הנשה', כוחו המיני וזהותו, נפגעו. כשם שהדם, המוביל את כוח החיות של בעל החי, אסור לאכילה, בעוד האיברים אותם הוא מחייה (ואשר הם עצמם חיוניים לבעלי החיים) יכולים להיאכל, כך עצב הירך (והאשכים) יכולים להיאכל אך ורק לאחר שמקור חיותם ואמצעי העברת חיות זו בגוף, גיד הנשה, הוסר. (אשכי בהמות מופיעים בתפריטים של מקומות אכילה ישראלים רבים; המעדן צריך להיות נקי מזרע, ראו בבלי חולין צג ע"ב).

מותר לנו לאכול פילה מיניון ואחוריים אחרים של חיות רק אם עצב חיוני זה מוסר. הסרת גיד הנשה הוא תהליך סבוך, הדורש ידע מדויק ומיומנות רבה, כך ששוחטים יהודיים בחוץ לארץ בדרך כלל פשוט מוכרים את אחורי הבהמות לקצבים לא יהודיים. זו הסיבה שמעדנים העשויים מחזה הבהמה פופולריים הרבה יותר בבישול היהודי מאשר צלי העשוי מאחורי הבהמה. כאשר אנחנו אוכלים רגל כבש, פילה מיניון, סטייק סינטה או חתכים אחרים של בשר אחוריים, עלינו להעריך יותר את המודעות, הזהירות והכבוד המוטבעים בחוקי ומנהגי הכשרות שלנו. הבשר אותו אנו אוכלים הוא בשר ממנו כל כוח-חיות, כמו דם, הוסר. קידוש האוכל הוא בעצם קידוש החיים.