Menu

פרשת כי תבוא

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
איתי מרינברג-מיליקובסקי חושב על הקשר בין עוני, נדיבות, ענווה ותפילה בפרשת כי תבוא.

תפילת הנתינה

לקט ישראל ופרשת כי תבוא

בפרשת כי תבוא מופיעה הפסקה המפורסמת המספרת כיצד ה' הושיע את בני ישראל מעבדות מצרים והביא אותם לארץ השופעת חלב ודבש. המסר כאן ברור: תבואת הארץ היא ברכה הניתנת מאת ה', ואי אפשר לקחת אותה כמובנת מאליה. לצערנו, ישנם אנשים רבים בישראל כיום אשר, מסיבה שונה בתכלית, אינם יכולים לקחת כמובן מאליו את האוכל: הם רעבים לפת לחם. ב'לקט ישראל' אנו מחוייבים לתיקון מצב בלתי נסבל זה.

באנר-לעמוד-פרשה-עברית

איתי מרינברג-מיליקובסקי

 לאבי, ביום הולדתו, לחיים ולשלום

 איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבות הקיבוץ הדתי עין-צורים ומעלה-גלבוע, מסיים כעת את לימודי הדוקטורט במחלקה לספרות עברית שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומלמד גמרא בבית המדרש שבבית שלום עליכם בתל-אביב. הוא מתגורר עם רעייתו וילדיו בירושלים.

פרשת כי תבוא חותמת את קובץ החוקים המפורט והמורכב של ספר דברים (פרקים יב-כו). המוקד ההלכתי, שנועד להסדיר את החיים היהודיים בכל מקום וזמן, מפנה כעת את מקומו לטובת מערכת טקסים חד-פעמיים, שמטרתם לאשר ולחזק את מחויבות העם לקב"ה ולתורתו ברגעי הכניסה לארץ: כתיבת דברי התורה על אבנים לאחר חציית הירדן (כז:א-ט); ומעמד הברכה והקללה בהר גריזים והר עיבל (שם, יא-כו), הכולל גם תיאור מסועף של העתיד הצפוי לעם אם ישמע בקול ה', או חלילה יעזבנו (כח). טקסים אלה כוללים אמנם אלמנטים מוכרים מעולם הקדושה והפולחן – בניית מזבח בהר עיבל (כז:ה-ח), ותפקיד משמעותי ללוויים באזהרת העם ממעשים מסוימים (שם, יד) – אך במרכזם נמצא את המילה ואת הנראטיב; את הטקסט הנכתב, או הנאמר על-פה.

מזווית מבט זו, מאלף לבחון מחדש את שתי המצוות החותמות את קובץ החוקים – מקרא ביכורים (כו: א-יא) ווידוי מעשרות (שם, יב-טו) – מצוות הנמצאות על קו התפר בין חוקי ספר דברים לטקסים המוזכרים לקראת סופו. מצד אחד הן מצטיינות בפירוט מעשי מדוקדק, ומצד אחר גם בהן עוברים הטקס והטקסט לחזית, שעה שהאדם נדרש, אולי לראשונה, למלל בפיו נוסח תפילה קבוע לפני אלוהיו. במידה כלשהי אפשר לראותן כמעמד 'ברכה וקללה' של האדם הפרטי, המודה על ראשית תבואתו ועל הברכה שנפלה בחלקו (מקרא ביכורים), ומצהיר שלא סטה מכל אשר נצטווה לעשות (וידוי מעשרות).

מקומן העקרוני של תפילות אלו, כפי שתואר לעיל, עשוי להטיל אור על עולם המצוות של ספר דברים בכללותו. כל המעיין בספר דברים, אינו יכול שלא לחוש בצביון הדתי הייחודי שנתחדש בו. שוב ושוב נזכרת האהבה לגר, והדאגה לו, ליתום ולאלמנה (למשל, בדיני החגים); שוב ושוב מועתקת חוויית הקדושה ותודעת הקדושה מן המרחב הכוהני אל כלל ישראל (למשל, בדיני מעשרות); שוב ושוב משנה הפולחן את פניו (למשל, בדינים הנוגעים לאכילה ולמין). לשלוש התמורות הללו יסוד משותף, שיש המתארים אותו, במונחים מודרניים, כמפנה חברתי-הומניסטי-ליברלי: מעמד הכהונה יורד, ובצד המחויבות שבין אדם למקום עולה ומתגברת המחויבות בין אדם לחבירו. דוגמה מובהקת, בהקשר זה, היא מצוות השבת, המנומקת בספר שמות כחיקוי מעשה הבריאה, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ"(שמות לא:יז), ולעומת זאת בספר דברים כחובה סוציאלית – "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה:יד).

אולם מפנה חדש זה, העשוי אולי לעורר הזדהות אינטואיטיבית בקרב בני החברה המערבית בת-זמננו, עלול לפעול כחרב-פיפיות, שכן הופעת הסובייקט כישות מרכזית בעולם מחדדת אמנם את תשומת הלב והרגישות כלפי האחר-החלש, אך בה בעת גם מגבירה בהכרח את מודעותו של האדם בעל-המעמד לעצמו. ואכן, ספר דברים מבטא שוב ושוב סדר חברתי מעמדי של בעלי הון מצד אחד, ונזקקים מצד שני; וכשם שהוא דואג לנזקקים, כך הוא מבצר גם את מעמד בעלי ההון. שמיטת הקרקעות והיובל, לדוגמא, החותרות – על פי עיצובן בשלהי ספר ויקרא – לשוויון כלכלי ולנִיעוּת (מוביליות) חברתית אוטופית כמעט (ויקרא כה), נעדרות מספר דברים לחלוטין; במקומן נמצא את שמיטת הכספים בלבד (דברים טו:א-יא), היוצרת אבחנה ברורה בין בעל האמצעים לאביון, ואת ההודאה "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (שם, יא). תהליך דומה מתרחש בדרישה סוציאלית נוספת: את מצוות הפאה, המחייבת אדם לחלוק בכוונה-תחילה מעט משדהו עם הזולת (ויקרא יט:ט), ממיר ספר דברים במצוות השכחה המינורית יותר, כלומר, באיסור לחזור אל תבואה שנשכחה בשדה בטעות (דברים כד:יט).

תובנה זו מאפשרת להעריך כראוי את תפקידן המכונן של התפילות הפותחות את פרשתנו. בהביאו ביכורים אל המקום אשר יבחר ה', נדרש האדם לכרוך את הצלחתו הפרטית בסיפור הלאומי, שעיקרו הצלה אלוהית: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה, וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים, וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כו:ה-י); ולענייננו כאן, חשוב מזאת, בשעה שהוא מתוודה על ביעור המעשרות – ובתוכם גם המעשר הניתן לעניים –  ומכריז כי "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (שם, יד), רק אז יכול הוא לבקש "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם, טו).

הנדיבות האלטרואיסטית, כשהיא לעצמה, אינה מגינה על האדם מלשגות באשליה לפיה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח:יז). לעתים, כידוע, דווקא בה טמונה סכנת הגאווה באחת מצורותיה ההרסניות ביותר. נוכחות האביון מעודדת מאליה את נוכחות בעל ההון. פרשת כי תבוא מלמדת אותנו, אפוא, כי בעולם שבו ערך הקדושה עובר פיחות מתמיד, בנתינה לבדה אין די; רק לתפילה המלווה אותה נותר עדיין כוח להזכיר לנו את מקומנו, ולחנכנו לענווה לפני אלוהים ואדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקט ישראל

לקט ישראל