Menu

פרשת מסעי

עדי מרילי, חוקרת מקרא ואשת חינוך, דנה בנושאים של אוכל ופוליטיקה מגדרית בפרשת משאי השבוע. כפי שעולה בסוף הפרשת, האנשים הפגיעים ביותר בחברה הם פעמים רבות נשים ולא גברים: העוני אינו עיוור לשאלות מגדר.

פרשת מסעי – קרקע, מזון ופוליטיקה

עדי מרילי

עדי, חוקרת מקרא ואשת חינוך, קיבלה את התואר הראשון והשני שלה מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. כיום היא דוקטורנטית למקרא באוניברסיטת בר אילן, בהנחיית פרופ'  אליעזר גרינשטיין. בעבודתה חוקרת עדי את התפישות המגדריות של המקרא באמצעות בחינת היחס לשמות אברי הגוף. עדי למדה הוראה במסגרת תוכנית 'רביבים' באוניברסיטה העברית ולצד עבודתה האקדמית היא מחנכת ומורה למקרא ולפילוסופיה יהודית בבית ספר תיכוני. עדי מתגוררת בתל אביב עם אישהּ אלעד רזניק ועם בנם הרך בנימין-שמעון.

פרשת מסעי פותחת ברשימת המסעות של בני ישראל במדבר. ברשימה ארוכה עד מאוד נמנים כל המקומות אליהם נסעו בני ישראל ובהם חנו. תיאור כל הבתים הארעיים, שהיו לרגע ואינם, יוצר תחושה של מסע אינסופי המעצים את חשיבות נחלת הקבע ומרמז על הכמיהה לבית. כמיהה למקום אחד קבוע בו יש תחושת שייכות ואליו יש תחושת אחריות, מקום המקנה בטחון אישי, כלכלי ורגשי.
לעומת רשימת כל המחנות המתחלפים שהיו לבני ישראל במדבר ניצב תיאור גבולות הארץ המובטחת. רשימת מקומות החנייה והנסיעה מוחלפים כעת ברשימת שמות של ערים, הרים, ונחלים בארץ, המגדירים את תווי גבולות הארץ החדשה. בני ישראל לא הכירו את שמות כל המקומות הללו, אשר לבטח נשמעו לאוזנם כאקזוטיים, ואין לדעת אם כלל יכלו לצייר בדמיונם את מסלוליי הדרכים שמשה פרש בפניהם בפרוטרוט. אולם ניתן רק לשער מה היו רגשותיהם לנוכח כל השמות החדשים הללו, שכולם כאחד מגדירים להם את המקום שסוף-סוף יהיה שלהם, את אדמת ביתם.
בד בבד עם הכנת העם לחלוקת הנחלות (חלוקה שתערך בפועל רק לאחר הכניסה לארץ), דואג האל גם למי שאין לו נחלה, כקולקטיב וכאינדוודואל. ראשית מצווה האל את העם להקצות קרקעות מנחלותיהם העתידיות עבור ערי הלוויים. למרות ששבט לוי איננו יורש ככלל נחלה עצמאית, בני לוי זכאים לקרקעות בהן יוכלו לתחום ערים ולבנות את בתיהם הפרטיים. לאחר מכן מצווה האל להקצות קרקעות לערי מקלט. גם אנשים אשר רצחו בשגגה או אשר מואשמים ברצח זכאים לקורת גג ולקרקע לרגליהם. עבור אנשים אלו, הנמצאים במנוסה תמידית מפני גואל הדם, עיר המקלט איננה רק משכן למגורים ולשינה. היא מהווה בית המעניק להם את האפשרות לחיים: ברמה הבסיסית ביותר, גבולות העיר מגנים עליהם ומבטיחים כי דמם לא יותר; וברמה משנית, העיר מאפשרת להם לבנות קהילה עצמאית הניזונה מאדמתה, ולממש את חייהם.
בעלות על קרקע מאפשרת למעשה את הקיום הבסיסי ביותר של האדם. האדמה מעניקה לאדם מקום לבנות קורת גג ומחסה לראשו ומאפשרת לו להתפרנס ולזון עצמו מפירותיה (בפרט בחברה חקלאית). אולם מתוקף היתרונות החומריים שהקרקע מקנה, משליך עליה האדם גם משמעויות סמליות, חברתיות והיררכיות.
לאחר ציוויי האל נזכרים ראשי אבות בני גלעד לדאוג לנחלתם. קודם לכן בספר (בפרק כז, בפרשת פנחס) דרשו האחיות לבית צלפחד לקבל את ירושת אביהן, אשר נפטר ללא בנים. הן הבינו כי קרקע הנחלה משמרת את שם בעליה לאורך הדורות, ולכן כדי להמשיך ולקיים את שם אביהן ביקשו להמשיך ולאחוז באדמת משפחתן. האל קיבל את דרישתן ופסק שהבנות תירשנה את אביהן ללא כל תנאי: 'וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן' (שם פס' 6). הנוהג שהיה מקובל בתקופה זו היה שהאב מעביר את קרקע נחלתו לבניו, ויחד עימה עובר גם שם המשפחה. באמצעות זאת נשמרו מוקדי הכוח הכלכליים והפוליטיים בידיי הגברים במשפחה בלבד, ובכך נשמרה להם הזכות הבלעדית לבטחון פרנסתם. אולם פסיקת האל לאפשר לאחיות לרשת את אביהן הסיטה את מקור כוח זה מידיי הסמכות הפטריאכלית והעבירה אותו לידיים נשיות.
בפרשתנו, באים ראשי האבות במשפחות מנשה אל משה למחות על פסיקה תקדימית זו. לטענתם, הענקת זכות הירושה לנשים תגרע משטח נחלתם, מאחר וכאשר נשים נישאות כל רכושן – ניידי ודלא ניידי, עובר לרשות בעליהן. לעומת האחיות, הדואגות ששם אביהן יגרע מהשושלת השבטית החוקקה בקרקע, מנהיגי השבט דואגים להפסד הקרקעות העתידי, הפסד כלכלי ופוליטי שיוביל גם לירידת סמכותם בקרב כלל בני ישראל. במקרה זה, משה איננו הולך לשאול בדעת ה' (כפי שעשה במבוכתו כאשר האחיות נגשו אליו). הוא פוסק על דעתו כי האחיות תינשאנה ומסייג את בחירתן  לחתנים משבטן בלבד. בפסיקה זה מעקר משה את הזכות אותה העניק האל לבנות צלפחד – הזכות אשר, ברמה הבסיסית, אפשרה לאחיות לאחוז באדמת אביהן ולשמר את שמו, וברמה הסמלית העניקה להן שוויון כלכלי ופוליטי במידה מהפכנית.
יישום ציווי האל ללא הסתייגות היה מערער את הסדר החברתי הפטריארכלי אשר רווח בקרב בני ישראל, ומשה כאחראי המסגרת החברתית לא יכול היה לאפשר זאת. על כן, בסופו של דבר, מכל ציוויו המהפכני של האל מותיר משה לאחיות רק את הזכות לבחור למי להינשא מקרב גברי שבטן בלבד.

מאבקים לקבלת הזכות הבסיסית לקורת גג, מאבקים לזכות הקיום בכבוד, אינם זרים ורחוקים גם לבני דורנו. מה שבעבר הוגדר כנחלה וכאדמה, היום מכונה דירה ובית. אולם הסמליות הטמונה במונחים העתיקים והמודרניים אחת היא. הן האדמה החקלאית והן הדירה בבניין רב-הקומות מעניקים לנו את הזכות להתקיים בכבוד. האפשרות להתפרנס ולהוציא את מזוננו ישירות מהאדמה דומה לבטחון שמקנים לנו ארבעת הקירות כאשר אנו שבים מיום עבודה במשרד. מי יתן ונזכה להתקרב יותר למחשבת האל, המכירה ברצון ובצורך של כל אדם, ללא משוא פנים – צדיק או חוטא, איש או אישה – לחדר משל עצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו

הצטרפו לעשרות אלפי אנשים שכבר מקבלים מאיתנו עדכונים שוטפים על פעילויות הארגון וכיצד ניתן לסייע.

עקבו אחרינו

סדנאות תזונה בריאה

זה בריא גם לכיס שלנו

לפרטים והרשמה לסדנאות התזונה של לקט ישראל

הרשמו כאן

שילחו ברכה
והצילו ארוחה

שילחו כרטיסי ברכה מקוונים למשפחה וחברים וסייעו לנו להציל מזון

ריכשו כרטיסי ברכה מקוונים

בשבילכם אלה אגורות

בשבילם אלה ארוחות

עגלו אגורות בכל רכישה בכרטיס האשראי למען הצלת ארוחות

עגלו לטובת לקט
לקט ישראל

לקט ישראל

דילוג לתוכן