קרח
לקט ישראל ופרשת קרח
כשהעולם מתנהל כפי שהוא צריך להתנהל, אנשים פותחים את פיהם ובולעים את פרי האדמה. בעולם ההפוך של פרשת קרח, האדמה פוצה את פיה ובולעת אנשים. בארגון 'לקט ישראל' אנו מחויבים לשימור העולם על מתכונתו, דרך עבודתנו בשדות והאוכל שאנו מצילים על מנת להאכיל את רעבי ארץ ישראל.
נועם מזרחי
ד"ר נועם מזרחי מלמד בחוג ללימודי התרבות העברית באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בלשון, בנוסח ובהיבטים ספרותיים ורעיוניים של היצירות הכלולות במקרא ובמגילות מדבר יהודה.
בפרשת קרח (במדבר טז–יח) משולבים מרכיבים ספרותיים שונים. סיפור בולט אחד, שאף נתן לכל הפרשה את שמה, עניינו קרח המנהיג עדה בת מאתים וחמישים לויים אשר כופרים בסמכותו הפולחנית של אהרן, וסופם באש היוצאת מלפני ה' ומכלה את כולם בפתח אוהל מועד (הסיפור נתון בחלקים מפרק טז; ואליו מצטרף ראש פרק יז, המדווח על מה שנעשה במחתות הנחושת שהחזיקו המורדים בעת שנשרפו). מרכיב אחר, השזור בתוך קודמו, עניינו דתן ואבירם, בני שבט ראובן, המורדים בסמכותו הפוליטית של משה, וסופם בהתבקעות האדמה ובליעת כל המורדים ובני משפחותיהם (שאר חלקי פרק טז). אל המרכיב הראשון נקשר סיפור על מתן אות פלאי בדבר בחירת ה' באהרן באמצעות פריחת מטהו (אמצע פרק יז). לבסוף מצטרפת אל הסיפורים סדרת חוקים המגדירים את תפקידי הכוהנים לעומת הלויים (סוף פרק יז) ומסדירים את מקורות הכנסתם (פרק יח).
לפי הרגיל בעולם העתיק בכלל ובמזרח הקדום בפרט מוגדרים מקורות הכנסתם של המשרתים בקודש במושגים של הקצאת מזון: הקרבנות או חלקי הקרבנות הניתנים לכוהנים למאכל, או המעשרות מן התבואה החקלאית הניתנות ללויים. ואולם דימויים הקשורים באוכל מצויים גם בשאר מרכיבי הפרשה, ובהופעתם שם יש קווי ייחוד הראויים לתשומת לב. הדוגמאות הדרמטיות ביותר מצויות בסיפור על מרד דתן ואבירם (בפרק טז), והן מרוכזות בשני קצותיו של הסיפור הקשור בהם: בדברי התלונה החריפים שמשמיעים אישים אלה כנגד משה מצד אחד, ובתיאור עונשם המחריד מצד שני.
הערעור שמערערים דתן ואבירם על הנהגת משה יסודו באכזבה מהבטחותיו שלא התממשו. דבריהם נפתחים ונחתמים בהתרסה "לא נעלה", בתגובה על קריאתו להם להתייצב בפניו (פס' יב, יד), אבל עיקר טענתם נגדו מובעת בדימוי שהאוכל עומד במרכזו: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר?! אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו!" (פס' יג–יד). טענה זו מנוסחת באירוניה חריפה – הרי הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" רגיל בתיאוריה של ארץ ההבטחה (ראו למשל שמות ג:ח, יז ועוד), והנה כאן הם מוסבים דווקא על ארץ מצרים ונשללים במפורש מארץ כנען.
מניסוח הדברים אנו שומעים שאין דתן ואבירם מתלוננים על חרפת רעב. מאלף להשוות את דבריהם לתלונת העם בפרשת בשלח: "וילינו [קרי: וילונו] כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר, ויאמרו אליהם בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל העם ברעב" (שמות טז:ב–ג). אמנם גם תלונה זו פותחת בהאדרת החיים במצרים מעל ומעבר למה שהיו מן הסתם בפועל. אבל מסופה אנו למדים שזו זעקה הנובעת ממצוקת רעב של ממש, ובאמת ה' נענה מיד וממטיר לישראל "לחם מן השמים" (כלשון הכתוב בשמות טז:ד). כנגד זאת, בפסוקים שלפנינו אין כל אזכור של רעב אלא להפך: דברי דתן ואבירם נשמעים כתלונה מפונקת מצד מי שנותקו מאספקה שוטפת וחינמית של מצרכי יוקרה – וזאת לאור מקראות המלמדים במפורש כי חלב ודבש נחשבו למזון מותרות (כגון ישעיה ז:כב; תהילים פא:יז; שיר השירים ד:יא). דתן ואבירם מוכנים אפוא לערער מן היסוד את הסדר הפוליטי במחנה ישראל, ואף לשלול את סמכות המנהיג שנבחר לתפקידו בידי האל עצמו, וכל זאת – משום שאין הם יכולים לספק עוד את תשוקתם הבוערת לקוויאר ושמפניה. אין זו זעקת המוני העם הנאנקים תחת נטל המחיה המצומצמת במדבר, כי אם תלונה מחוצפת מצד מי שהממון מצוי בכיסם והם דורשים לשמור על זכויות היתר שלהם בכל מחיר ובהתעלם מן המצוקה שסביבם.
נראה כי זה טעם ניסוחו יוצא הדופן של העונש החמור המושת לא רק על דתן ואבירם אלא גם על כל משפחותיהם ואף על רכושם. הרובד הגלוי של הסיפור הוא דרמה פוליטית: הערעור על הנהגת משה אינו אלא דחייה של הנהגת האל אשר מינה אותו. על כן מגדיר משה את דבריהם בתור "ניאוץ" (פס' ל), כלומר מעשה של מרד והפרת ברית (השוו דברים לא:כ; ירמיה יד:כא ועוד), והוא מציג את העונש העתיד לבוא בתור ראיה לכך שכל מעשיו הם אכן בשליחות ה' (פס' כח–כט). אבל בתיאור העונש גופו מסתמן רובד נוסף ועמוק יותר, שהרי תיאור זה אינו מנוסח במושגים פוליטיים אלא נוקט דימוי מיתי של השאול כחיית טרף הבולעת את המורדים. כך כבר באזהרת משה: "ואם בריאה יברא ה', ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה" (פס' ל), וביתר פירוט בתיאור העונש בהתרחשותו: "ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם […] ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ" (פס' לב–לג).
לו היה המאבק הפוליטי עיקר, היה אפשר להסתפק בניסוח פשוט יותר, כפי שבאמת מצאנו בגרסה פיוטית של הסיפור הנתונה בספרות המזמורים: "תפתח הארץ ותבלע דתן, ותכס על עדת אבירם" (תהילים קו:יז). כתוב זה מוסר לנו אותו מידע עלילתי, אבל נעדר ממנו הממד המיתי המייחד את גרסת הסיפור שבספר במדבר. בגרסת הפרוזה הארץ פותחת את פיה, מה שנבלע לתוכה הוא לא רק המורדים אלא גם כל משפחותיהם וכל רכושם, ועל כולם נאמר כי ירדו חיים שאולה. במילים אחרות, הסיפור – בניגוד למזמור – מציג את עונשם של דתן ואבירם בעזרת דימוי רב-עוצמה המציג את טריפתם ובליעתם בפי השאול.
מקבילה קרובה לשימוש זה מצויה בנבואת ישעיהו בן אמוץ, המוקיע את בני המעמדות העליונים העסוקים בחגיגותיהם, ומזהיר אותם מפני עונש חורבן המתואר בצורה דומה מאוד למצוי בפרשת קרח: "הוי משכימי בבוקר, שיכר ירדופו; מאחרי בנשף, יין ידליקם! והיה כינור ונבל, תוף וחליל, ויין משתיהם – ואת פועל ה' לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו. […] לכן הרחיבה שאול נפשה [כלומר: את גרונה], ופערה פיה לבלי חוק, וירד הדרה והמונה ושאונה – ועלז בה. וישח אדם, וישפל איש, ועיני גבוהים תשפלנה. ויגבה ה' צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה" (ישעיה ה:יא–טז).
היחס בין החטא לעונשו הרי הוא בשני המקרים יחס של מידה כנגד מידה, לפי העיקרון "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל" (שופטים יד:יד). את פעולותיהם של דתן ואבירם מצד אחד ושל החוגגים הנזכרים בנבואת ישעיהו מצד שני מדריכה בעיקר קיבתם האנינה – אלה מעוניינים בדבש וחלב ואלה מעדיפים יין ושיכר, אבל כולם "גבוהים" המבלים בעיקר במסיבות חוג הסילון. דווקא משום כך נחרץ גורלם לשמש מזון בעצמם – טרף לשאול שאינה יודעת שובעה, והיא כלי ביד האל להשליט צדק חברתי.
קוראים בני ימינו יכולים אפוא לראות בסיפור על דתן ואבירם לא רק משל למאבק פוליטי אלא גם תמרור אזהרה מפני תוצאותיהם הרות האסון של קיטוב חברתי ואי-שוויון כלכלי. המקרא כדרכו מנסח את דבריו בצורת סיפור ובדימויים מוחשיים ולאו דווקא במושגים מופשטים כמקובל עתה. אבל אל להבדל התרבותי הזה לערפל את התראתם הנוקבת של הכתובים: מי שנאחזים בעיקשות עיוורת בזכויות יתר כלכליות, ועוצמים את עיניהם לצרכיו של כלל הציבור – סופם להיאכל ולהתאכל במהפכה שתזעזע את מוסדות הארץ.
