פרשת תולדות
לקט ישראל ופרשת תולדות
בפרשת השבוע, עשו מוכר את בכורתו עבור קערת מרק, בטענה כי הוא כמעט 'מת מרעב'. הרעב אותו חש עשו מוכר לרבים מאתנו: תחושת רעב הנובעת מאמץ פיזי רציני. זו אינה אותה תחושת רעב של מי שאינו יודע מהיכן תגיע ארוחתו הבאה. בלקט ישראל, אנו מנסים לתת מענה לסוג שני זה של רעב, רעב כבד המלווה בחוסר וודאות ובחוסר ביטחון תזונתי.
ג'ק ששון מכהן כפרופסור במחלקה לתנ"ך ולמדעי היהדות ע"ש מרי ג'יין וורתן באוניברסיטת וונדרבילט. הוא הורה וחקר את עולם המקרא והמזרח הקרוב הקדום באוניברסיטת נורת' קרוליינה (צ'פל היל), בסורבון, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובאוניברסיטת בריגהם יונג. ג'ק נולד בחאלב, סוריה, וקיבל את אזרחותו האמריקאית בשנת 1961. בנוסף למחקרו המקיף בתחום האשורולוגיה, הוא פרסם פירושים על מגילת רות וספר יונה.
תולדות – התיאבון לצייד
האם יצחק העיוור מודע למתרחש סביבו כאשר הוא מתכונן לברך את בנו? שאלה יסודית זו עולה מקריאה צמודה של בראשית כז, פרק המתאר את התרמית המדהימה אותה מבצעים רבקה ובנה המועדף יעקב על יצחק העיוור. כדמות ספרותית ניחן יצחק במעט מאוד מרוחו ההרפתקנית של אברהם אביו – כמעט כל אספקט בחייו, בעצם, מוכרע עבורו מראש: הולדתו, בחירתו באישה ותחום עיסוקו. הוא אינו תוהה על שפיותו של אביו כאשר הוא נעקד כקורבן בסיפור "עקידת יצחק", ואשתו עוקפת את סמכותו כראש המשפחה בפנייה ישירה אל ה' בנושא עקרותה. הוא גם אינו מפגין שמץ של החוצפה, המאפיינת בצורה כה בולטת את בנו יעקב.
האמת היא, שיצחק מפגין את עצמיותו ועצמאותו רק במקום אחד בתנ"ך: כאשר הוא בוחר להעניק את ברכתו לבנו המועדף, הוא פוקד על עשו, הצייד, להכין ארוחה "כאשר הוא אוהב" עבור המאורע החגיגי (בראשית כז:ד). בהתחשב בחוש הטעם חסר ההבחנה אשר הוביל את עשו לוותר על בכורתו (בראשית כה:לב-לד), האם ניתן היה לסמוך עליו לספק את גחמתו הקולינרית של יצחק? עשו היה מסוגל להביא לאביו שלו, אנטילופה או איל (אם לתאר רק את החיות הכשרות אותן יכול היה לצוד). אחרי שהיה מכוון את חיצו בצורה מדויקת עד כדי חיקוי שחיטה כשרה, עשו היה מסיר את הנוצות או את העור של טרפו ואז מבשל אותו על גחלים חמות או צולה אותו על מוט. התוצאה הייתה כנראה לא רעה, אך רחוקה מאוד מלספק את חיכו של מי שהורגל לבישול ביתי איכותי. שכן, כפי שאנחנו יודעים ממתכונים מסופוטמיים מראשית האלף השנייה, בשלנים טובים למדו בתקופה זו כבר לתת לבשר להתבשל בנוזלים, בתוספת תבלינים ועשבי תיבול, ולתת לבשר לקלוט טעמים משמנים ושומנים, זרעים, ירקות וקטניות המוספים לקדירה. כאשר הסיפור בבראשית כז מתחיל, רבקה נשואה ליצחק כבר שנים רבות, בהן למדה להכיר את טעמיו והעדפותיו האישיים. כאשר היא שומעת את הוראותיו של בעלה לבנם הבכור, רבקה יודעת מה היא צריכה לעשות בכדי למנוע ממנו טעות נוראית. רצונו של ה', כפי שנמסר לה, חייב להיעשות.
כאשר יעקב נכנס לחדרו של אביו, כל חושיו של יצחק מופעלים. הוא אינו רואה, לכן הוא נוגע בידיו עטויות-העורות של יעקב. הוא מקשיב לקולו הייחודי. הוא שואל שאלות מכוונות בכדי להגיע אל האמת, ללא שום בלבול לגבי המתרחש לפניו. הוא מבקש את האוכל, טועם אותו, ומזהה אותו, אכן, כמטעמים אשר הוא אוהב. ריחו של האוכל מסגיר את מעורבותה של רבקה. היין אותו הוא שותה הוא סימן נוסף של מומחיותה של רבקה בריצויו וסיפוק מאווייו. בשלב זה מתכופף יצחק קדימה כדי להריח את בגדי בנו. יעקב לובש את בגדיו הטובים ביותר של עשו, "בגדי החמודות" אותם הלבישה אותו רבקה. יצחק משחק את תפקיד המרומה, ומברך את הבן בעל הבגדים ('ראה ריח בני'). אך תוך כדי כך, הוא מעניק את תקוותו הטובה ביותר על הבן אותו הלבישה רבקה בבגדים אלו.
עשו חוזר, מתלונן ומקבל ברכה מופחתת. יצחק לא נוגע באוכל אותו הכין עשו. ומדוע שיגע? ליצחק, כך מסתבר, יש תיאבון לצייד מסוג אחר.
