פרשת תרומה

.פרשת השבוע שלנו, פרשת תרומה, מציינת כי על כיכר לחם להיות מוצגת באופן תמידי במשכן. מדוע, שואלת לין קיי, נבחר מאכל פשוט זה למקום כבוד כזה במשכן?

תרומה

לקט ישראל ופרשת תרומה

פרשת תרומה מציינת כי יש להניח כיכר לחם באופן תמידי במשכן. הספרות הרבנית מזהה בתרומה, עמה מזוהה לחם זה, את קורבן העניים. לא רק העשירים יכלו להקריב קורבנות; גם לעניים היו את אפשרויות התרומה שלהם. ארגון 'לקט ישראל' פועל על מנת להבטיח שלא רק עשירי מדינת ישראל יוכלו ליהנות מהתנובה והאוכל שלה.

לין קיי

לין קיי היא מרצה בכירה לספרות רבנית במכון היהודי ללימודי הדתות של היברו יוניון קולג', לוס אנג'לס, ארה"ב. את הדוקטורט שלה בתלמוד, שעסק במושגי זמן במקורות רבניים קלאסיים, קיבלה מאוניברסיטת ניו יורק. במהלך לימודיה הייתה עמיתה בניו יורק אוניברסיטה ובבית הספר למשפטים על שם קורדוזו ולמדה בתכנית ללימודים מתקדמים בתלמוד בישיבה אוניברסיטה. במשך זמנה בניו יורק, ד"ר קיי שימשה כעוזרת מנהיגה קהילתית בבית הכנסת הספרדי והפורטוגזי בעיר, הקהילה היהודית העתיקה ביותר באמריקה הצפונית.

מאכלי מלכות

"וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה:ל).

בפרטו את מבנה המשכן, ספר שמות מתאר לא רק את מסגרת היריעות והעמודים או את פרטי הריהוט הכבדים ששכנו בו, כגון המנורה והשולחן. המרכיב האחרון של המשכן היה סוג מסוים של אוכל, לחם הפנים, כיכרות לחם שהיו צריכות להיות נוכחות במשכן כל הזמן.

ויקרא כד:ה-ז מתאר לחם זה ביתר פירוט. הלחם הופיע בצורה של שנים עשר כיכרות, אשר חולקו בצורה שווה לשתי קבוצות ("מערכות"). ליד כל קבוצה הונחה לבונה, אשר שימשה "ללחם לאזכרה, אשה לה'". הפרשן הימי-ביניימי רש"י מסביר שהלחם היה זקוק ללבונה כ"אזכרה" לפני ה' משום שהוא הוחלף כל שבוע, ואף פעם לא הוקרב על המזבח. תוך הסברת נקודה זו, רש"י משווה בין לחם "תצוגה" זה, עם תבלין הלבונה שלו, למנחת הסלת ו"קומץ" הקמח, השמן והלבונה אשר נלקחו ממנה ונשרפו על המזבח: "והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהוא אזכרה למנחה".

מכל המאכלים, מדוע נבחר הלחם, המקושר למנחה, הקורבן הצנוע ביותר המוקרב על המזבח, כדי להיות מונח באופן תמידי על שולחן ה'? נכון, הלחם אינו מתקלקל במהירות כמו הבשר, אך אולי לבחירה זו משמעות עמוקה יותר.

בספרות חז"ל, קורבן המנחה מזוהה לעתים קרובות כקורבן העניים. המשנה האחרונה של מסכת מנחות מציינת שקורבנות הבקר, העוף והתבואה מתוארות כולם כ"עלה אשה ריח-ניחוח לה'" (ויקרא א:ט, א:יז, ב:ב) בכדי "ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים". במילים אחרות, המשנה קובעת כי תרומת התבואה מעלה את אותו ריח הניחוח בפני ה' כמו השור היקר ביותר. בבבלי מנחות קד ע"ב, רבי יצחק מרחיב רעיון זה בעזרת המדרש הבא: "מה נשתנית מנחה שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה ויודע בו שהוא עני, אמר לו: עשה לי מן חמשה מיני טיגון כדי שאהנה ממך". המדרש מציע שמתנת התבואה מאפשרת גיוון רב יותר מאשר הקרבנות האחרים, על מנת לתת ביטוי לשמחתו של ה' במתנותיהם של העניים, אולי בניגוד להערכה המזלזלת האפשרית של מתנות אלו על ידי בני אדם אחרים.

אולי הסיבה שהלחם נבחר כמאכל אשר יושב באופן תמידי על שולחן ה' במשכן, כחלק מהמבנה הבסיסי של המשכן, הוא דווקא התזכורת שהוא משמש לקורבן המנחה, הקורבן הנגיש לכל. אולי לזאת התכוון הרשב"ם, פרשן ימי-ביניימי אחר, כאשר תיאר את הלחם כלחם הראוי להיות מונח לפני נסיכים. בשל היותו הקורבן הפתוח בפני כל, הלחם העניו מואצל ונהפך לאוכל תענוגות, המאכל הנבחר להיות מונח לפני המלך.