אסתי, 83, הינה אחת מ-70 ניצולי שואה המתגוררים במגורים של העמותה: "כל מי שהיה רעב, כמוני, שהגיע למצב בו הוא רק עור ועצמות, לא יכול לסבול לראות אוכל שנזרק. זה מחזיר אותי לשם, שורף לי בלב שיש אנשים שזורקים מזון. לכן אני כל כך שמחה על העובדה שאתם בלקט ישראל עושים- שאתם מעבירים לנו מזון שהיה צריך להיזרק." אסתי נולדה באולנוב, פולין. היא היתה בת 3 כשהנאצים עלו לשלטון, ועם פרוץ המלחמה התחבאה עם משפחתה במשך 3 שנים ביערות, עד שגילו אותם. היא ואחותה רחל הצליחו להימלט אך הנאצים הרגו את שאר משפחתה.
אסתי ברחה ואומצה על ידי משפחה שביקשה שתעמיד פנים שהינה נוצריה ואף המירו את דתה. לאחר המלחמה היא ואחותה רחל עברו לבית יתומים. בנוב' 48' היא עלתה לישראל עם עליית הנוער, שם הגיעה לבית שנבנה עבור ילדים ניצולי שואה בעין כרם ושהתה בו 3 שנים. לאחר מכן עברה לקיבוץ דברת, עבדה בתור אחות בבי"ח רמב"ם, ילדה 3 ילדים וכיום יש לה 6 נכדים. היא מתגוררת בעמותה ב- 10 השנים האחרונות.
מרים, 82, מתגוררת גם היא בעמותה. היא משתפת אותנו בחוויה שנצרבה בה: "כמשהי ממשפחה דתית כאב לי במיוחד כשראיתי את הרב של הקהילה מושפל ע"י הנאצים: הם השליכו אותו לרצפה והכריחו אותו לנקות את הרחוב עם הטלית שלו" במשך 5 שנים שהתה מרים באושוויץ ובמחנות נוספים. למזלה במחנות היתה לה עבודה סבירה יחסית, והיא הצליחה לקבל חתיכת לחם מידי יום, וכך הצליחה לשרוד.
לאושוויץ היא קוראת 'בית הקברות של המשפחה שלי', בו נרצחו הוריה ו-13 אחיה, ירו באחותה למוות מול עיניה. לאחר שנים היא ביקרה באושוויץ עם נכדיה "נשארתי בחיים כדי לספר את הסיפור שלי".
דיירי הקהילה מקבלים מלקט ישראל ארוחות חמות המוצלות מבסיסי צה"ל ומחברות קייטרינג. את המזון שנשאר מהארוחה מעבירים באותו היום לעמותה אחרת, והמזון נאכל ע"י חסרי בית, נרקומנים ואלכוהוליסטים.