זן נדיר
אחרי שנים בעיר הגדולה, רונית רוזנאי אבן הר (54) החליטה לחזור הביתה למושב לכיש ולהפוך למנהלת הכרם המשפחתי. בין אשכולות הענבים היא מספרת על הטכנולוגיות החדשות בתחום, על האתגרים, על המנטוריות שמלוות אותה, איך שומרים על נשיות בבגדי עבודה, ועל האושר שנגרם לה מתרומת עודפי הפרי לנזקקים
יובל חנינוביץ
בשיתוף ידיעות אחרונות
רוזנאי אבן הר (54) נוהגת במיומנות על הטנדר כדי לבדוק מה מצב הגפנים. דווקא בעידן שבו אנשים רבים עושים הסבה להייטק, החליטה רונית בגיל 50 לחזור לשורשים ולהפוך למנהלת של הכרם המשפחתי הוותיק.
זה לא מפתיע. היא חיה 15 שנים בעיר הגדולה ועבדה בעולם הפרסום כקופירייטרית, אך גם שם הכינוי שלה היה "כפר". כשנולדו שלושת ילדיה החליטה לחזור למושב, ואחרי מספר שנים במשרדי פרסום בדרום הגיעה להבנה שהמקום שלה בכרם.
"באיזשהו מקום זה בחר בי", היא אומרת, "אמנם נכנסתי לניהול הכרם בגיל ,50 אבל כבר מילדות אני נושמת כרם. טבעי לי מאוד לעסוק בחקלאות, כנראה כי גידלו אותנו בלי אפליה: כל בנות המושב היו בוצרות בקיץ, מעמיסות ארגזים, מובילות פרי על טרקטור. גם היינו מביאים לכרם את כל החברים שלנו מקריית־גת. עד היום כשאני מסתובבת בעיר אני עדיין פוגשת אנשים שמספרים בגעגוע ובנוסטלגיה על ימי העבודה שלהם במושב".
לכיש הוא מעין שמורת טבע בכל מה שקשור לעבודה החקלאית. כל חקלאי המושב מגדלים ענבים ומשווקים אותם יחד דרך המותג "ענבי טלי". רבים מבני דור ההמשך ממשיכים את המסורת. אביה של רונית, גדי רוזנאי (80), הוא אחד ממגדלי הענבים הראשונים בלכיש, וגם היום הוא עובד במרץ כמו אחד הנערים. "כשההורים שלי הגיעו למושב הם ניסו לגדל כמעט כל דבר ארטישוקים, כבשים, תאנים, תרנגולות ואפילו סברסים מספרת רוזנאי, "ואז, בשנות השישים, הגיע ללכיש הלורד מרקוס זיו, מבעלי כלבו 'מארקס אנד ספנסר', במסגרת סיור של הסוכנות היהודית. במבט חטוף על האזור, ישר פסק: 'חברים, פה צריכים להיות כרמים', ביקש שיגדלו ענבים לצימוקים והבטיח לרכוש את התוצרת. אבא שלי ועוד שלושה חקלאים התנדבו למשימה, הם עשו המון ניסיונות וגם מלא טעויות במטרה לגדל פרי איכותי בהתחלה הם גידלו רק זן אחד של ענבים לצימוקים ומהר מאוד הבינו שאין הרבה עתיד בצימוקים, עוד חקלאים הצטרפו והיום בלכיש מגדלים למעלה מ 30 זנים ייחודים לענבי טלי.
לורד מרקוס צדק. כבר לפני 2,700 שנה יש עדויות רבות לכרמים שגדלו כאן בסיבוב בין הכרמים, שנמצאים עכשיו בשיא פריחתם, מסבירה רונית במה שונה העבודה החקלאית היום לעומת לפני עשרים שנה: "שיטות עבודה מאוד שונות. אנחנו עובדים עכשיו עם מגוון טכנולוגיות חדשניות שמייעלות את העבודה ומשפרות את איכות הענבים. יש לנו, למשל, אפליקציה לספירת פרי; חיישני קרקע שחלקם אפילו פותחים לבד את ההשקיה בעת הצורך, יש חלקות מחקר אשר בהן אנחנו מפתחים זנים יחד עם חברות בינלאומיות גדולות ומאקלמים אותם בארץ. כל אקלום של זן זה עניין של שנים ומאות אלפי שקלים, לפעמים גם מגיע למליונים, שהבדלים אפילו בדברים הקטנים: למשל ; אם בעבר הרחוק, כשהיו תוספות בהזמנות, רכז השיווק היה מגיע עם אופניים לכרמים ומודיע בצעקות לחברים שצריך לקטוף עוד פרי, היום הזמנת בציר וסידור עבודה נעשים באפליקציה."
לדבריה, חיי החקלאי לא פשוטים. "כל יום יש תקלה חדשה, מזג אוויר לא צפוי, עובד שעשה נזק, שורה שנפלה, סחורה שחזרה", היא מסבירה, "ובכל שנה עלולה להתרחש איזו 'זוועה' : כרם שלא התעורר כמו שצריך, זן
שלא הצליח לצבור מספיק סוכר או צבע, ברד או שרב קיצוני שפוגעים בפרי, כמעט כל שנה יש את הכרם הזה שמפשל ושאר הכרמים מחפים עליו. קצת מזכיר משפחה – כל פעם יש את הילד התורן שמספק לך צרות".
תגידי: נשיות, אופנה וחקלאות – זה מתחבר?
"בלכיש יש שבע חקלאיות חזקות ותותחיות־על שהן ההשראה והמנטוריות שלי. בהתחלה הייתי ממש מפורקת, אבל יש כל כך הרבה עזרה ותמיכה ממש מכל החברים. בענייני אופנה, חלום שלי שלי זה לקום כל בוקר ולא להתלבט מה ללבוש. זה ונעליים נוחות! אז הגשמתי אותו", היא מחייכת, "בהתחלה, וגם היום לפעמים, הרגשתי שאני מתחפשת עם בגדי העבודה, אבל כבר לא אכפת לי על אובדן הנשיות החיצונית. עם השנים את מבינה שזה לגמרי משהו פנימי".
הענבים שרונית מגדלת נמכרים רק בישראל, דרך המותג ענבי טלי אשר מציב לכל מגדל סטנדרט איכות מוקפד ומחמיר. "צבע, סוכר, גודל, אחידות, נראות, אריזה – אנחנו מקבלים על כל אלה ניקוד אשר ממנו נגזר המחיר שנקבל. זה תמריץ לגדל ענבים מעולים", מסבירה רוזנאי, ומדגישה שרק תוצרת הפרימיום מגיעה לשווקים תחת המותג "ענבי טלי" כדי לשמר את איכות המותג.
מגדלי הענבים של לכיש, כמו 800 חקלאים וחקלאיות נוספים בישראל, תורמים מדי שנה את עודפי התוצרת לעמותת לקט ישראל. מדובר בתוצרת שנשארת על העצים, או הולכת להשמדה, בגלל סיבות אסתטיות, עודף פרי או רמת הביקוש בשוק. אנשי לקט ישראל מגיעים לקטוף את הפירות והירקות ומשנעים אותם למרכז הלוגיסטי, שאליו מגיעים מדי יום עשרות רבות של מתנדבים שממיינים את הסחורה, אורזים אותה והיא מועברת לעמותות ולנזקקים.
בשנת 2022 הצליחה לקט ישראל להציל 26,500 טון של תוצרת חקלאית אשר הייתה מיועדת להשמדה – והגיעה לנזקקים. "בסוף הבציר תמיד נשאר המון פרי", אומרת רוזנאי, "זה פרי שאנחנו לא קוטפים אבל הוא מצוין, ואנחנו מזמינים את הקוטפים של לקט ישראל – שהם אנשים הכי מדהימים ומקצועיים בעולם. הם משאירים את הכרם במצב פיקס, וזה ווין ווין: הניקיון בריא לגפנים ובגלל שהם קוטפים מקצועיים אני רגועה כשהם בכרם. אנחנו תורמים עשרות טונות של ענבים כל שנה ורואים בזה ברכה ואושר".
ערן בק
מושב צופית
ערן ממושב צופית בשרון הוא דור שלישי של חקלאים, וגם האיש שעומד מאחורי הקטיף העצמי המוכר "משוך בגזר". ערן החליט שהוא תורם בכל שנה כמה עשרות טון של עודפי ירקות ללקט ישראל, שדואג לקטוף את עודפי התוצרת שלא ניתן למכור, ולהעביר אותם לנזקקים. "גיליתי שלתרום זה דבר ראשון כיף, ודבר שני אני מרגיש שזה פותח שערים ומביא מזל"
לקריאת הכתבה המלאה על ערן בק
משק עסיס
מושב לכיש
רונית החליטה לחזור הביתה מהעיר הגדולה בגיל 50 ולנהל את הכרם המשפחתי.
היא תורמת מאז באהבה ללקט ישראל עודפי ענבים איכותיים ובכך היא מצילה תוצרת מהשמדה ומסייעת לנתמכים."אנחנו תורמים עשרות טונות כל שנה ורואים בה ברכה ואושר"
לקריאת הכתבה המלאה על רונית רוזנאי
אבשלום בהן
מושב לכיש
