פרשת בלק

מין לא כשר

לקט ישראל ופרשת בלק

התורה כוללת התייחסויות רבות למקורות אוכל בישראל, אך בפרשת בלק הנביא הנכרי בלק משווהאת בני ישראל למקורות אוכל: 'כנחלים נטיו' ו'כגנת עלי נהר'. ייצור אוכל מקומי כרוך באופן בלתי-ניתן להתרה עם זהותה של הארץ הזו ושל יושביה, וברוח זו אנו גאים בעבודתנו בשדות המיועדים של ארגון 'לקט ישראל'.

לליב קלנמן

ד"ר לליב קלנמן מכהנת כמרצה לספרות רבנית במכון ליאו בק בלונדון וכמרצה אורחת במחלקה לתאולוגיה וללימודי דת בקינגס קולג' בלונדון. לליב, מומחה לחז"ל ולשפה ולספרות עברית וארמית, מעוניינת במיוחד בריבוי, בגיוון ובהתפתחות של החוק החז"לי ובמערכת היחסים המורכבת בין ספרות ההלכה והאגדה. המחקר שלה מתמקד באופי השיח התלמודי והמדרשי, כמו גם בבעיות של זהות ומעמד, בין היתר שאלות של נישואי תערובת, מגדר, מיניות, ההבניה של יהדות והשפעת ההלכה על האינדיבידואל.

נשים מואביות האוכלות קורבנות לאלים זרים, משתחוות להם ואפילו קושרות עצמן לאל בעל פעור; פתיחת פרק כה בספר במדבר משקף תקופה עמוסה עבור בני ישראל. פסוקים אלו מתארים לא רק את הקשר האינטימי בין בני ישראל ובעל פעור, אלא גם את הקשר הקרוב בין אוכל ומיניות, בקושרם את שניהם לצריכה ולאימוץ של פולחן אלילים. החיבור של האנשים – אולי רק הגברים במקרה זה – לאל אחר מתבצע דרך פעולת האכילה של בשרי קורבן. האוכל הקורבני, ככל הנראה, נעשה נגיש בעקבות הזמנתן של נשות מואב, אחריהן האנשים – שוב, אולי רק הגברים – נוהים. ה'זנות' של בני ישראל בעקבות נשות מואב הייתה אולי מינית, אולי אלילית, או אולי שניהם. פעולות הצריכה, בין אם היו קשורות למין, לאוכל או לפולחן אלילי, היו כרוכות כולן בבגידה בה'.

זהו הרקע לעלייתם לבמה של כזבי וזמרי בפרשתנו, על אף שהם נראים כדמויות בלתי מוזמנות, מזמן או ממקום אחר, שייכים לבמה תיאטרלית אחרת. האיחוד של זמרי, נשיא שבט שמעון, עם כזבי, בתו של ראש שבט מדייני, היווה אולי רק נישואין דיפלומטיים בין נשיא שבט ישראלי ובת עם אשר לא נאסר על בני ישראל לנישואין באופן מוחלט בשום מקום. אבל, כפי שאנו יודעים, אין שום דבר פשוט בהקשרים של נישואין או של אוכל. התלמוד הירושלמי (סנהדרין כח:ד-כט:א; פרק י הלכה ב) מבין את האתגר אותו הציב האיחוד בין זמרי וכזבי דרך עדשות של אוכל וטהרה. זמרי, לפי טקסט זה, מציב את השאלה הנועזת הבאה:

אמר [זמרי] לו [משה]: 'אין צפורה מדינית? ואין טלפיה סדוקות? זו טהורה וזו טמאה?'

אם נשים הינן מאכל לאכילת גברים, עליהן להיות ראויות או בלתי ראויות למאכל – כשרות או בלתי כשרות, פרות או גמלים. כמובן שבני אדם אינם כשרים למאכל, אך ההבניה של אישה כקטגוריה של חיה כשרה או בלתי כשרה למאכל מעתיקה את הדיון על הקיום האנושי ועל איחודים בין גברים ונשים למבנה הירארכי בינארי (אוכל/חיית מאכל), כמו גם למבנה משפטי ברור (חוקי הכשרות). באופן דומה, לנשות מדין אין צורה מיוחדת של טומאה, אך הייחוס של ה"אחר" הנשי לטומאה הינו מהלך מורכב, אשר נחקר בצורה הטובה ביותר על ידי כריסטין הייז בספרה Gentile Impurities("טומאות הגויים").  אולי ניתן להבין את ההקבלה הזו כדימוי כשרות האישה לכשרות מאכל לקורבן, כך שהאישה נעשית קורבן ומאכל מיני גם יחד. התשובה לשאלה האם משה וזמרי מותרים ל'אכול' מנשותיהם המדייניות אולי פשוטה כמו הפתרון לכשרותו של חזיר לעומת גדי, כמו הצורך להימנע מחשיפה מיותרת למקורות טומאה, או כמו ההימנעות מאכילת מאכלי קורבן אשר נגעו בדברי טומאה.

מה, אם כן, הוא המתכון המתאים לבירור שאלות של כשרות וטהרה בצריכה הגברית של נשים? ראייתן כאוכל, כקורבן, כאחר? פנחס מציע תשובה משלו דרך חיסול מקור השאלה, בדקרו את הזוג הבעייתי, זמרי וכזבי, למותם. בדוגמא מופתית של אירוניה תלמודית, התלמוד הבבלי מספר לנו שהשבטים היו המומים ממעשהו של פנחס ושמו אותו ללעג קיבוצי. מדוע? משום שפנחס עצמו נולד לאם מדיינית ואב ישראלי (בבלי סנהדרין פב ע"ב). התלמוד הירושלמי אינו מיישב לגמרי את האתגר המכוון אותו הציב זמרי בפני משה בשאלו מדוע ציפורה 'כשרה' ל'מאכלו' של משה אך כזבי לא כשרה באופן דומה עבורו. הוא אף טוען שמעשהו של פנחס לא היה לנחת רוחם של החכמים (ירושלמי סנהדרין כז ע"ב, פרק יא הלכה ז). זהו עולם בו מגדר, מיניות, זהות, פולחן ואוכל, וכן הקשרים בין אלו האוכלים ואלו הנאכלים, מורכבים הרבה יותר ממה שרשימת מצרכים או הוראות בישול כלשהם יכולים לתאר.