פרשת בראשית
לקט ישראל ופרשת בראשית:
אחת התמות המרכזיות בפרשייתנו היא הקיימות.
העצים נבראים עם פירות נושאי-זרע כדי שעצים חדשים יוכלו לצמוח כאשר הללו מתים. הקיימות היא אבן הפינה של עבודתו של ארגון "לקט ישראל".
אנו מחויבים לעשות כל שביכולתנו כדי להבטיח שמשאבי כדור הארץ לא יכולו, ושהם יהיו מסוגלים לחדש את עצמם ולשמש את הדורות הבאים של האנושות.
מליסה ליין היא פרופסור לפוליטיקה באוניברסיטת פרינסטון. היא מכהנת כראש התוכנית לערכים ולחיים ציבוריים ב "מרכז האוניברסיטאי לערכים אנושיים " באוניברסיטת פרינסטון, והנה בין המשתתפים המרכזיים בקהילת המחקר הבינתחומית בנושא "תקשורת סביב חוסר-ודאות: מדע, מוסדות ומוסר בזירה הפוליטית של שינוי אקלים עולמי, " הנתמכת על ידי המכון למחקרים בין-לאומיים ואזוריים בפרינסטון. ספרה השלישי של מליסה, "אקו-רפובליקה " (2012/2011), עוסק בפילוסופיה של אפלטון ובקיימות אקולוגית.
יצירה וקיימות/מליסה לין
ביום השלישי לבריאת העולם, אלוהים בורא את הצמחייה: "דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ" (בראשית א:יב). לאחר בריאת בני האדם ביום השישי, צמחים ופירות נושאי-זרע אלו ניתנים להם "לאכלה" (בראשית א:כט). לפירות יש תהודה מיוחדת בתוך המאכלים בתרבויות רבות. ביוון העתיקה נחשבו הפירות אוכל קדמון, כפי שניתן לראות למשל במיתוס תקופת הזהב היוונית של הסיודוס או בגרסה האפלטונית של מיתוס קרונוס, בה בני אדם נהנים משפע של פירות. כמו בטקסטים היווניים הללו, גם בתורה מגולם חלום האוכל הנקי מעמל אנושי על ידי שפע עצי פרי. פירות הנם קבוצת אוכל מפכה תה היות ובהיותם בשלים הן יכולים, מילולית, ליפול לתוך ידינו; אין צורך אפילו לחרוש את האדמה כדי לקצור אותם.
אבל האם החזון המוצג על ידי התורה בפרשה זו הוא באמת אחד של אוכל ללא יגיעה אנושית? כאשר סיפור הבריאה מוצג בתיאור שני, בו בני האדם מונחים בגן העדן, אנו מגלים כפילות בתפקיד המלאכה האנושית. מן הצד האחד, ה' שוב דואג למלא את הגן ב"כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית ב:ט). ה' דואג לא רק להיות העצים מזינים, אלא גם לערכם האסתטי: אנחנו, בני האדם, אמורים לראות בהם לא רק "ספקי" אוכל, על הצד התועלתני שבדבר, אלא משהו מעבר לכך. מן הצד השני, האדם מצווה "לעבד… ולשמר" את הגן (בראשית ב:טו). למרות שהאדמה, בשלב זה, אינה מקשה פניה כלפי האדם – כפי שתעשה לאחר הגירוש מגן העדן והקללה הכרוכה בו – ועל אף שהעבודה אינה קשה, היא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי בגן העדן.
העובדה הזו מזכירה לנו שחלום האוכל ללא עמל הינו חלום שווא. עצי פרי זקוקים לגיזום בכדי לפרוח לאורך זמן. אפילו סוג מאכל מינימליסטי זה דורש שיתוף פעולה בין הטבע והיצירה האנושית, שיתוף הנדרש עוד יותר כאשר פעולות אנושיות משבשות את כוח השחזור העצמי של העץ, בו ניחן במתנה אלוהית. בסיפור הבריאה השנייה, פרשת בראשית מכירה בעובדה זו ומאששת את השותפות שתידרש בין האנושות ועולם הטבע בכדי להבטיח הזנה בעלת קיימות.
אבל אם אנו חוזרים לסיפור הבריאה הראשון, אנו מוצאים מסר נוסף הטמון בבריאת צמחים ופירות "נושאי-פרי" ביום השלישי, וסימונם כ"מאכל" ביום השישי. זרעים הנם התגלמות ההבטחה לאספקה מתחדשת של אוכל, אספקה בעלת כוחות התחדשות עצמיים, גם אם אלו יגיעו לשיא כוחם בעקבות טיפוח אנושי. במילים אחרות, בריאת הצמחייה – האוכל הראשון אשר נוצר בעולם – היא בריאה ברת-קיימא באופן מהותי. העמל האנושי בסיפור השני יכול לשפר ולחזק את הקיימות הזו דרך עבודה עם עצים וצמחים, אבל חתירה תחת כוח ההתחדשות העצמית של מקור אוכל זה או לפגום בו הנם הפרת סדרי הבריאה עצמה.
