ויגש
לקט ישראל ופרשת ויגש
בפרשת השבוע, מאכיל יוסף את כל תושבי מצרים בתקופת רעב, אך במחיר גבוה מאוד. אספקת אוכל לעניים אינה מספיקה. ארגון 'לקט ישראל' מחויב לשיתוף פעולה עם ארגונים נוספים בכדי למצוא דרכים לנתינה אחראית לצורך הבסיסי והאנושי של כל אדם, תוך שמירה על כבודם העצמי של מקבלי הסיוע.
דיינה ליפטון
לחברים טובים שלי ג'וליאן ודוד
דיינה ליפטון קיבלה את התואר הראשון שלה בספרות אנגלית מאוניברסיטת אוקספורד, ואחרי תקופה של עבודה בבנקאות והשקעות ושל גידול ילדים, קיבלה את התואר השלישי שלה בתנ"ך מבית הספר ללימוד הדת באוניברסיטת קיימברידג'. משנת 1997 ועד שנת 2006 היא הייתה עמיתה בניונהם קולג', קיימברידג', ובשנת 2007 החלה ללמד בקינגס קולג' לונדון, קודם כמרצה ואחר כך כפרופסורית חברה במחלקה לתאולוגיה ומדעי הדתות, כאשר תחום ההתמחות שלה היה התנ"ך ומדעי היהדות. בשנת 2011 עברה לגור בישראל, כאן היא מלמדת תנ"ך בבית הספר לתלמידי חו"ל ע"ש רוטברג באוניברסיטה העברית, ירושלים. בין ספריה יש למנות את Revisions of the Night: Politics and Promises in the Patriarchal Dreams of Genesis; Longing for Egypt and Other Unexpected Biblical Tales; Lamentations Through the Centuries (with Paul Joyce), ועוד אוספים שערכה. לדיינה שני בנים, יעקב ויונה, והיא גרה בירושלים עם בעלה חיים מיליקובסקי
הלחם משחית
"ולחם אין בכל-הארץ כי-כבד הרעב מאד ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב. וילקט יוסף את-כל-הכסף הנמצא בארץ-מצרים ובארץ כנען בשבר אשר-הם שברים ויבא יוסף את-הכסף ביתה פרעה. ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבאו כל-מצרים אל-יוסף לאמר הבה-לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף" (בראשית מז:יג-טו).
בשנה זו, אנשי מצרים החליפו את בהמותיהם בלחם, אבל בשלב כלשהו גם המשאב הזה אזל. בשלב זה חזרו ליוסף:
"לא-נכחד מאדני כי אם-תם הכסף ומקנה הבהמה אל-אדני לא נשאר לפני אדני בלתי אם-גויתנו ואדמתנו. למה נמות לעיניך גם-אנחנו גם-אדמתנו קנה-אתנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה" (שם, יח-יט).
כפי שציין אריך אוארבך בפרק הפותח של ספרו "מימזיס", המתאר את היסטוריית הייצוג בספרות המערבית ואשר נכתב באיסטנבול ב-1935 לאחר בריחתו של אוארבך מגרמניה הנאצית, הנראטיב המקראי נוהג לקצר בפרטי רקע. הוא מדווח רק את הפרטים המהותיים של מה שאירע בין אברהם ויצחק בעודם עולים את הר המוריה (מקרה המבחן של אוארבך), ותיאורו של חלוקת התבואה אותה אסף יוסף במשך שבע שנות השבע (מוקד ענייני כאן) תמציתי בצורה דומה. עלינו, הקוראים, מוטלת המלאכה למלא את הפרטים החסרים, אך היכן עלינו להתחיל?
מצרים העתיקה איננה מצרים המודרנית, ואפילו מצרים המודרנית השתנתה באופן דרמטי בחמשת השנים האחרונות, אך נקודת ההתחלה שלי בדברי כאן היא כתבה מהניו יורק טיימס אשר פורסמה תחת הכותרת: "הבעיה והאתגר המצרי: הלחם משחית" (ה-17 בינואר 2008, מיכאל סלקמן):
"קהיר – "לכו מפה! תתרחקו ממני! תתרחקו! אני לא מוכר לכם!" אברהים עלי מוחמד, מוכר לחם, צועק על לקוחותיו. שיניו חומות ורקובות והוא אומר שלחץ עשרים שנותיו בעבודתו זו גרמו לו לחלות בסכרת. הוא עומד מאחורי סורגים דמויי סורגי בית-סוהר וצועק על המון דוחף, שולח אגרופים, המשתדל לדחוף עליו כסף. "כבר מכרתי לך", הוא צועק שוב, כאשר הפעם דעתו מוסחת על ידי איש צעיר במעיל כחול אשר הסתובב אחורה והיכה באיש שעמד מאחוריו".
לא היה רעב במצרים ב-2008, והיו חנויות לחם רבות ללא תורים בכלל, שלא להזכיר המונים אלימים. מה שהקשה כל כך על חייו של מוחמד מוכר-הלחם הייתה העובדה שהוא מכר לחם מסובסד (סבסוד לחם נכנס לתוקף במצרים לאחר מלחמת העולם השנייה), מצרך הכרחי עבור 45% האוכלוסייה המצרית דאז אשר שרדו על פחות מ-2$ ליום, ואשר היווה גם הזדמנות עסקית עבור אלו אשר, כמו האיש במעיל הכחול, נהגו למכור אותו מחדש ברווחים עצומים.
בא נחזור לספר בראשית. ראשית, לשילוב רב העצמה של עוני, רעב, תסכול ותאוות בצע אשר הזין את אלימות ההמון אשר עמד מחוץ לחנותו של מוחמד, עלינו להוסיף את הפחד הממשי של הרעב הממשש ובא. בימיו של יוסף, בניגוד לשנת 2008, אכן שרר רעב. ישנו רמז לנואשות ללחם בדברי המצרים ליוסף "הבה-לנו לחם ולמה נמות", אבל ניתן לראות במילים אלו קישוט רטורי בלבד. אנחנו, הקוראים, צריכים לספק בעצם את דמויות האיכרים הזועמים, העומדים לאבד את אדמותיהם, עובדי כפיים מדוכאים העומדים לאבד את עצמאותם, אימהות במצוקה מכיוון שאינם מסוגלות להאכיל את משפחותיהן, ילדים החלשים ממסע ארוך בחיפוש אחר לחם, תינוקות בוכים. קשה לדמיין שהם הסתדרו בתורות מסודרים בשביל לקבל את הבר היקר מכל. שנית, ב-2008 הממשלה המצרית לא מכרה ישירות לנתינים המצריים אלא עשתה שימוש באנשי ביניים: מוחמד היה אחד ממוכרי-הלחם המסובסד הרבים אשר פעלו באישור ממשלתי בקהיר. כאשר המקרא מדווח שכל אנשי מצרים הגיעו ליוסף לקנות לחם, כנראה שהתיאור הוא תיאור פיגורטיבי. יש לשער שגם יוסף מינה סוכנים שונים כדי להתמודד עם הדרישה העצומה ללחם, ויחד עם סוכנים אלו בטח הגיעו ההזדמנויות לשחיתות המתוארים במאמר הניו יורק טיימס מ-2008:
"המגזר המושחת ביותר במדינה הוא מגזר האספקה", אמר מפקח ממשלתי אשר ביקש לא להזדהות בשמו מחשש להטלת עונש. תפקידו הוא ללכת למאפיות כדי לוודא שהם אכן משתמשים בקמח הממשלתי הזול בכדי לייצר לחם זול הנמכר במחיר הנכון. המפקח הסביר מדוע השיטה כה נתונה לשימוש לרעה. הממשלה מוכרת למאפיות שקי קמח של 25 פאונד בשמונה פאונד מצריים, השווים לכדולר וחצי. המאפיות אמורות אחר כך למכור את הלחם במחיר המסובסד, המעניק להם רווח של כעשרה דולר על כל שק קמח. או שהם יכולים פשוט למכור את הקמח בשוק השחור עבור חמש עשרה דולר לשק.
בפרשת השבוע שעברה קראנו על מחסני התבואה העצומים אותם מילא יוסף במהלך שבע שני השבע שהגיעו לאחר פתרונו המוצלח של חלומות פרעה. כאשר החל הרעב, יוסף התחיל למכור את התבואה העודפת עבור כסף, ולאחר מכן החליף אותה בעבור בהמות. כאשר אזלו גם המשאבים הללו, אנשי מצרים החליפו את אדמותיהם, ולבסוף את עצמם, עבור הלחם. במהלך הצלת מצרים מרעב, יוסף יצר מערכת אשר גרמה לנתיני המדינה להם להיות תלויים בשליטים לעתיד הנראה לעין. המאמר אותו הזכרנו מתאר מצב תלותי דומה ב-2008:
הרבה ממה שמטריד את מצרים כיום מתכנס בסיפור הלחם המסובסד. סיפור זה משקף מדינה אשר במובנים רבים תקועה בעבר, נאבקת למשוך את עצמה לעתיד, ואינה מסוגלת – או לא מוכנה – להשתלט על השחיתות או אפילו לשכנע אנשים לדאוג אחד לשני. איך לוקחים מערכת מקולקלת, אשר עוזרת איכשהו להאכיל 80 מיליון איש, ומתקנים אותה מבלי לגרום לאי-סדר חברתי?
לו עצרנו בשבוע שעבר לחשוב כיצד התבואה אותה אסף יוסף בשבע שנות השבע של מצרים תחולק במהלך שנות הרעב, ככל הנראה לא היינו מדמיינים ייצור מצב של שעבוד. סביר יותר להניח שדמיינו סצנה דומה לזו העולה מההזמנה הנדיבה הפותחת את הגדת פסח בפיוט "הא לחמא עניא": "כל דחפין ייתי וייכול". ונראה כי הכתבה מהניו יורק טיימס מזכירה – כנראה באופן בלתי מכוון – גם חלק נוסף מההגדה:
הלחם נקרא בערבית מצרית "אייש", אשר משמעותו המילולית היא חיים, ולא "חובז", המילה בה דוברי ערבית אחרים משתמשים. "השימוש במילה לגבי לחם מעניקה לאלמנט היומיומי הזה תכונה כמעט מיסטית… היחס של מצרים ללחם אינו אחד של חופש, אלא של צורך".
עבור בני ישראל אשר יצאו ממצרים, המצה – לחם אשר לא תפח – סימלה את החופש מהשעבוד. המילה המצרית בשביל לחם מרמזת כי, עבור המצרים, הלחם מסמל לא את החופש, לוקסוס בעולם העתיק, אלא דווקא את כוח החיים הבסיסי ביותר, בלעדיו יש רק מוות. אולי אנו תוהים מדוע המצריים היו כה נכונים לשעבד עצמם לפרעה, עד כדי הצעת אדמותיהם וגופם ליוסף לפני שדרש זאת מהם. המאמר מהניו יורק טיימס מספק הסבר אפשרי. במצרים, לחם משמעותו חיים, והמצריים היו נכונים למכור את עצמם עבורו, במובן המילולי ביותר. אבל האם ראוי הדבר שיוסף – אשר צאצאיו, בבא הימים, יראו בלחם המצרי את סמל החירות – קיבל את הצעת המצרים בנכונות כה רבה, או שמא הייתה דרך יותר נכונה, יותר מתאימה חברתית, בה יכול היה להאכיל את מצרים בשבע שני הרעב?
