השבוע גילה רוזן, מנהלת 'יקר – מרכז לתורה, יצירה והתחדשות' בירושלים, בוחנת את הארוחה אותה אכלו משה, חותנו יתרו ואורחים נוספים, ושואלת שאלה קשה: מה הופך ארוחה לסעודה "בפני ה'"?
יתרו
לקט ישראל ופרשת יתרו
'לקט ישראל' הוקם ומנוהל על ידי אנשים המאמינים כי אלו מאיתנו הזוכים ליהנות מאוכל בריא וטעים מצווים לעשות כמיטב יכולתם לחלוק את גורלם הטוב עם הנזקקים יותר מבינינו.
ד"ר גילה רוזן
ד"ר גילה רוזן היא מנהלת 'יקר – מרכז לתורה, יצירה והתחדשות' בירושלים ובתל-אביב. היא מלמדת תלמוד ומדרש ועובדת כיועצת הלכה. גילה למדה בבארנרד קולג', ב'מכללה' לנשים, באוניברסיטת מנצ'סטר, במת"ן ובנשמת. גילה קיבלה את המ.א. שלה בספרות השוואתית, והיא לימדה בנשמת, בפרדס, במת"ן, במדרשת לינדנבאום ובתכנית מלתון שבאוניברסיטה העברית בירושלים.
האכילה לפני הקב"ה
פרשת השבוע שלנו פותחת בהגעתו של אשת משה וחמיו, יתרו. אל משה ויתרו מצטרפים "אהרן וכל זקני ישראל" והם אוכלים יחד "לפני האלקים" (שמות יח:יב). ניתן לתהות מה הופך ארוחה זו לארוחה בפני ה'? האם זו הכנסת האורחים לה זוכה יתרו והעובדה כי משה, כמו אברהם לפניו, מגיש את האוכל במקום להשתתף בסעודה? האם אלו החכמים הגדולים המשתתפים בסעודה, או ההשראה הדתית של יתרו והקורבנות אותן הוא מציע?
לאחר הסעודה הראשונית הזו, אין אפילו שמץ של ריח האוכל בזמן שבני ישראל מקבלים את התורה בהר סיני, במעמד של "קולות וברקים וענן כבד על ההר" (שמות יט:טז). כמו כן, אין אזכור מובהק בעשרת הדברות לאף אחד מהמצוות או האיסורים הקשורים באוכל, המופיעים מאוחר יותר במקרא. מדוע? שאלה זו תלויה בשאלה נוספת, בדבר אופי עשרת הדברות: האם הן המצוות הבסיסיות ביותר? או שמא רק הטובות ביותר להתחיל איתן? האם הן מייצגות מעין "כותרות" של קטגוריות רחבות יותר, הכוללות בתוכן את כל שאר המצוות – "בין כל דיבר ודיבר דיקדוקיה ואותיותיה של תורה" (ירושלמי שקלים, פרק ו דף מט טור ד) – ואם כן, איפה נכנסים הלכות הכשרות, למשל, לתוך עשרת הדברות? (פילון מציע שהם שייכים לדברה האחרונה: לא תחמוד!)
אך מבין השורות, בתוך רחשי הגלים הללו, שאלות על אוכל צפות ועולות לשטח הדברים. אחד המעניינות מביניהן קשורות לשבת. שמות כ:ח מבקש מאתנו לשמור "את יום השבת לקדשו". כיצד האדם מקדש את השבת?
התשובה לשאלה זו לא הייתה תמיד ברורה. בתקופות שונות של ההיסטוריה היהודית היו קיימים רעיונות מתחרים של אידיאל השבת.
רעיון אחד ראה את אידיאל השבת כחוויה נזירית: האדם נדרש להרחיק את עצמו עד כמה שניתן מחיי היומיום, לצום, ללמוד הלכה או קבלה, לדבר כמה שפחות… לפי גרסה זו, זו הדרך לקדש את היום הקדוש.
רעיון אחר קרא לאכילת ארוחות מפוארות ולדאגה לכך שהעניים יוכלו גם כן לעשות כן, להדלקת מנורות או נירות בכדי ליצור ליל שישי אסתטי ויפה, ולביטוי משמעות השבת בברכות על כוס יין – מקור העונג, וכן הייסורים, של האנושות.
הרעיון השני ניצח, והשבת הינה יום הכולל יחד תפילה, תלמוד תורה והנאה גופנית. אוכל טוב מתערב עם דברי תורה ושירת זמירות, וכמובן, אנו אומרים את הקידוש על כוס יין. החלטה זו בנוגע לאופייה של השבת היא ביטוי של תפיסה מאתגרת ביותר של החיים. כיצד אנו נהנים מאכילה בשבת מבלי לחטוא בזללנות? כיצד אנו מצטרפים למרוץ החיים המודרניים, בעודנו מקשיבים לקולות השקטים? שבוע לאחר שבוע, כיצד אנו מוצאים את האיזון הנכון בין הגופני והרוחני – או אפילו יתרה מכך, מצליחים לטשטש את ההפרדה המוחלטת בין השניים?
כיצד אנו מכינים ארוחת חג "לפני האלקים", נהנים משמחת המצווה, במקום משמחת כריסנו? הרמב"ם מבהיר את התשובה לשאלה זו בהלכות יום טוב שלו: על ידי הזמנת העני והדך להצטרף לשולחננו (משנה תורה, הלכות יום טוב ו:יח-יט, וראו דברים טז:יא-יב).
