מקץ
לקט ישראל ופרשת מקץ
פרשנותו של יוסף לחלומותיו של פרעה מאפשרת לו לנהל את אספקת האוכל של מצרים. על ידי צבירת תבואה מיותרת בשבע שנות השפע, הוא מבטיח שאנשי מצרים לא ירעבו בשבע שנות הרעב. ב'לקט ישראל', אנחנו עסוקים מדי יום בניהול נכון של האוכל. ועמלים כדי להבטיח את ניצולו הנכון של המזון העודף וחלוקתו לאלו שידם אינה משגת.
מאירה פוליאק היא פרופסור למקרא באוניברסיטת תל-אביב. בשנים האחרונות היא שמשה כפרופסור אורחת למדעי היהדות באוניברסיטת ייל, וכעמיתה בקבוצת המחקר על גישות יהודיות, נוצריות ומוסלמיות קדומות לכתבי הקודש והשלכותיהן על המחקר המודרני, במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריה עוסקים בהתפתחות גישות ספרותיות למקרא בפרשנות המקרא היהודית של ימי הביניים, בפרט בעולם האסלאם, וכן בספרות הקראית, ובמקורות הערביים-יהודיים שבגניזה הקהירית. מבין ספריה:
The Karaite Tradition of Arabic Bible Translation: A Linguistic and Exegetical Study of the Karaite Translations of the Pentateuch from the Tenth to the Eleventh Centuries CE (1997); Karaite Judaism: A Guide to its History and Literary Sources (2003).
"ולא נודע כי באו אל קרבנה"
פרשת מקץ פותחת בתמונה רחבה ומרשימה: פרעה חולם שהוא עומד ליד היאור, שם הוא רואה שבע פרות "יפות מראה" ו"בריאות בשר" העולות מן הנהר ורועות בקרבת מקום. מייד לאחר מכן, התמונה המרגיעה הזו מתהפכת לחלום בלהות: שבע פרות "רעות מראה" ו"דקות בשר" עולות מהיאור בעקבות הפרות היפות והשמנות. אבל במקום לרעות, כמצופה, בין קני הסוף הרבים הצומחים על שפת היאור, הפרות הצנומות הללו מתנפלות על הפרות השמנות ואוכלות אותן. פרעה המבוהל מתעורר. מאוחר יותר, בעודו מספר את חלומו המטריד ליוסף, פרעה מוסיף פרט שלא נודע עד הנה, חדש, אשר מקבל תפקיד משמעותי בפתרונו של יוסף לחלום: "ותבאנה אל-קרבנה ולא נודע כי-באו אל-קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה; ואיקץ" (בראשית מא:כא).
פרעה מתעורר מעצמת הזעזוע שחש בעקבות חלומו. הזעזוע איננו נובע רק מהעובדה שהפרות היפות והדשנות נאכלות על ידי אחיותיהן הצנומות והמכוערות, אלא גם מכך שהפרות השמנות נבלעות לחלוטין ,באופן שאיננו מותיר כל סימן, כאילו לא נתקיימו אף-פעם. זהו ההיבט המטריד ביותר של החלום: המחיקה הטוטאלית של הקיום הישן, הקודם, וזאת למרות פעולת האכילה, אשר באופן מפתיע איננה משפיעה על האוכלים, שכן הפרות הרזות נשארות דקות וריקות כמקודם. באמצעות הבט זה חלומו של פרעה ממחיש נושא כללי ומטריד בסיפור יוסף והוא האופי המטעה בו אנו תופסים את המציאות סביבנו, ובמלים אחרות, היחס המסובך שבין המציאות החיצונית לבין האמת הטמונה בפנים, בתוכנו.
אוכל, שפע ויציבות, כל מה ש"יפה תואר", בין אם בגופניות "בריאה", מעמד חברתי גבוה או כוח לאומי, יכול להיעלם כלא היה כאשר גוברים עליו האכזריות והרוע, המגולמים ברעב ובמחסור. ברמה הקולקטיבית, אסון הרעב גורם להתפוררות המארג של חברה יציבה ומאורגנת. יתרה מכך, הוא פועל באופן שאיננו משאיר זכר לשפע, בדומה לגוף ה"נאכל", פשוטו כמשמעו, על ידי הרעב. ברמה של הפרט, חלומו של פרעה ממחיש הבט דומה בחייו של יוסף עצמו. לכאורה, שנות הרעב של יוסף בגלות ובבית הסוהר עומדות להימחק כלא היו, בעקבות מינויו המטאורי ליד-ימינו של פרעה "על כל ארץ מצרים". הילד הדחוי, אשר הופשט באכזריות מכתונת הפסים שלו והושלך לבור על ידי אחיו, במטרה להינמק שם מרעב וצמא או להיטרף על ידי חיות רעות (בראשית ל"ז), ואשר התגלגל לבסוף אל בית הסוהר המצרי, מובהל עתה אל ארמון פרעה בלבוש חדש ("ויריצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלתיו" (מא:יד )), משם יטפס במהרה לחיים של שובע ועוצמה. בדומה לפרות השמנות, יוסף אף הוא בולע את החיים הטובים, את המאכלים המיוחדים השמורים למצרים רמי-מעלה (בראשית מג:טז, לב-לד), אבל האם החיים הטובים והחדשים חדרו אל פנימיותו? או האם, בדומה לפרות הרזות, הוא נותר כמקודם – האח הדחוי, הנטוש והשכוח? האם רעבונו של יוסף להכרה מצד אחיו ניתן להשביע או שמא הוא נדון להמשיך ולהיאכל מבפנים בעקבות ההתעללות שעבר בידי אחיו, ורגשות העלבון, הזעם והנקמה שממשיכים לקונן בו בשל הטראומה החבויה בעברו?
ככל שהסיפור מתפתח, אפוא, חלומותיו של פרעה מנכיחים את הממד המאיים שבמתח בין המציאות החיצונית והאמת הפנימית, המסומל בפער הבלתי נסבל שבין שובע, הוא העודף לבין רעב, הוא החסך. ברמה הנפשית, יוסף מתקשה ליישם על עצמו את האיפוק והשליטה-העצמית אותם המליץ לפרעה. קשה לו להימנע מ"אכילת היתר" של רגשותיו כאשר הוא נכנס למאבק כאוב של כוח והכרה עם אחיו, עצמו ובשרו, המגיעים למצרים כדי "לשבור בר" במטרה לחיות "ולא נמות". אחים מתעללים אלו, שהפכו כעת לצלליות בלבד, דקות ורעבות, של הדמויות המאיימות שהיוו בעברו של הילד, "ירדו" למצרים כדי לעמוד, מבלי ידיעתם, לפני אחיהם האבוד שעל היאור ולאכול מהשפע שלו. האם גם על המפגש הזה, בו יוסף מכיר אותם אך הם אינם מכירים אותו, מרחף צילו המאיים של החלום? היינו, האם האחים, כמו הפרות השדופות בחלום, יבלעו את יוסף אל קרבם, ויערערו את מעמדו הבטוח והדשן, אחרי עשרות שנות עמל, ויהרסו אותו, או האם יצליח יוסף לעמוד על שלו, מולם, ולהתמודד עמם באופן שאכן ישאיר סימן על חייו ועל חייהם?
מעמד "אכילת הלחם", בביתו של יוסף, כאשר האחים יושבים ביחד אך לחוד (בראשית מג:לב), מחזיר אותנו לתמונה המזוויעה בה ישבו האחים "לאכול לחם" מרחק קצר מיוסף הנמק בבור הריק, אשר "אין בו מים" (בראשית לז:כד-כו). הפעם בטנו של יוסף מלאה, אך נפשו ריקה ויבשה. בסוף הפרשה אנו שואלים את עצמנו: האם "המשביר" (כלומר "שובר" הרעב) לכל ארץ מצרים ו"לכל עם הארץ" יצליח לשבור את רעבונו העצמי? האם עברו של יוסף "יאכל" את ההווה שלו ו"ישבור" אותו? או האם ימצא דרכים להתגבר על הזוועה, ולנהוג בחכמת הלב ובשליטה העצמית אותם לימד את פרעה? האם "יאכל את עצמו" בניסיון למחוק את זהותו הקודמת ואת קשריו המשפחתיים? או שמא ימצא דרך לחיות עם עברו, להכיל את השנים הרעות בתוך אלו הטובות, כך ש"לא נודע כי באו אל קרבנה".
