פרשת פנחס

פרשת פנחס – רעבים לאהבה?

לקט ישראל ופרשת פנחס

לאחר חורבן בית המקדש, קדושת הסעודה המקדשית הריטואלית הורחבה לכל בית יהודי; התפילות תפסו את מקום הקורבנות והשולחן הביתי הפך למזבח. עבור אלו המקבלים רעיון זה, הוא מוסיף ממד שלם לקושי שאנו חווים עם קיום הרעב וסיבה נוספת למחויבות של 'לקט ישראל' למיגור רעב זה.

פרופ' סוזן הנדלמן

פרופסור סוזן הנדלמן מרצה בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת בר-אילן בישראל, שם היא מלמדת, בין היתר, קורס על אוכל וספרות. הפרסומים הרבים שלה בנושאים יהודיים כוללים את הספרים The Slayers of Moses: The Emergence of Rabbinic Interpretation in Modern Literary Theory (1982), Fragments of Redemption: Jewish Thought and Literary Theory in Benjamin, Scholem and Levinas (1991), ו:Make Yourself a Teacher: Rabbinic Tales of Mentors and Disciples (2011). 

"אנשים שואלים אותי: למה את כותבת על אוכל, ועל אכילה ושתייה? למה את לא כותבת על המאמצים למצוא כוח וביטחון, על אהבה, כפי שאחרים עושים? הם שואלים את זה באופן מאשים, כאילו הייתי איכשהו דוחה, כאילו אני בוגדת בכבוד המלאכה שלי. התשובה הפשוטה ביותר היא לומר שאני, כמו מרבית בני האדם, רעבה. אבל זו לא התשובה המלאה. נראה לי ששלושת הצרכים הבסיסיים שלנו, לאוכל, ביטחון ואהבה, כה מעורבבים ומבולבלים ושזורים זה בזה שאיננו מסוגלים לחשוב באופן מכוון על האחד מבלי לחשוב על האחרים. כך שכשאני כותבת על רעב, אני בעצם כותבת על אהבה ועל הרעב לאהבה, על חום, על אהבת החום ועל הרעב לחום… ואז החום והעושר והמציאות המתוקה של רעב שבא על שובעו… הכל אחד…

אני מספרת על עצמי, ועל איך שאכלתי לחם על צלע הר ששרד, או שתיתי יין אדום בחדר שמאז נופץ לרסיסים, ובלי רצון מכוון מצדי אני מספרת לך על האנשים שהיו איתי אז, ועל הצרכים העמוקים יותר שלהם לאהבה ולשמחה.

יש אוכל בקערה, ובמרבית המקרים, בגלל היושר שיש לי, יש גם מזון בלב בכדי להאכיל את הרעבונות הפראיים או העקשנים יותר. אנחנו חייבים לאכול. אם, בפני עובדה אימתנית זו, אנחנו מצליחים למצוא מזון אחר, ואת הסובלנות והחמלה הנחוצים על מנת להכיל אותו, נהיה מלאים לא פחות באצילות אנושית.

ישנה קירבה של יותר מהגוף כאשר אנו אוכלים יחד לחם ושותים יין בצוותא. וזוהי תשובתי כאשר אנשים שואלים אותי: למה את כותבת על רעב, ולא על מלחמות או אהבה."

מ.פ.ק. פישר, "הקדמה", האני הגסטרונומי (The Gastronomical Me).

זהו אחד הציטוטים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של ספרות אוכל. הוא נכתב על ידי חלוצה בתחום, הסופרת האמריקאית הבולטת מרי פרנסיס קנדי פישר. אני תמיד מקריאה אותו בפתיחת ובסיום הקורס האוניברסיטאי אותו אני מעבירה על "מזון למחשבה: אוכל וספרות". מ.פ.ק. פישר הקדימה את זמנה בהרבה כאשר החלה לכתוב על אוכל בשנות ה-20 של המאה הקודמת. העולם האקדמי הדביק את הקצב רק לאחרונה, כאשר הפך את "לימודי האוכל" לחלק מכובד של תכנית הלימודים האקדמית.

אבל חז"ל הבינו כבר לפני זמן רב שאוכל תמיד משקף משהו אחר, שלכל סעודה יש סיפור, ולכל סיפור אודות אוכל יש סאב-טקסט. הם ראו ב"עובדה האימתנית שאנו מוכרחים לאכול" משמעות רוחנית עמוקה. או, כפי שהרב מארק קוג'בסקי, חוקר התלמוד איתו אני לומדת, אומר: חז"ל הבינו ש"על מנת לשנות את ההכרה שלנו, עלינו לשנות את התפריט". אז נכון, הוא צרפתי. הוא גם הופך על פיה את האמירה המפורסמת של בן-ארצו, דקארט, "אני חושב, משמע אני קיים". ברצוני להרהר אודות פרשת השבוע שלנו לאור חלק מהתובנות של סופרי אוכל בני זמננו, ושל רב צרפתי מודרני נוסף, הרב ליאון אשכנזי (1922-1996, ידוע גם בכינוי מניטו), שהיה אחד ממנהיגי יהדות צרפת לאחר המלחמה, אשר מנתח גם הוא את היחס היהודי לאוכל, אמונה ופילוסופיה.

אז היכן מופיע האוכל בפרשתנו, פרשת פינחס? פרשתנו נפתחת אחרי הדרמה של סיפורי הפרשה שעברה: בלק; האתון המדברת של בלעם; קללות הנהפכות לברכות; ביצוע חטאי עבודת זרה מיניים עם נשות מדין ומואב, ומגיפה המופיעה כעונש על חטאים אלו. אחד הזוגות החוטאים נתפס ברגע המעשה לפני אוהל מועד. פינחס לוקח את הרומח שלו והורג את השניים במכה אחת ובכך מביא לסוף המגיפה, אשר הספיקה בינתיים לגבות 24,000 נפשות. הפרשה שלנו פותחת בתקופה שלאחר מאורעות דרמטיים אלו. הקצב הנראטיבי מאט באופן פתאומי; אנחנו מורשים להתאושש מעט. פינחס מקבל את ברית השלום והכהונה, ואז ה' מצווה על משה לקיים מפקד של כל הזכרים, "מבן עשרים שנה ומעלה… כל-יצא צבא בישראל", אשר נותרו לאחר המגיפה. אנחנו נמצאים עכשיו באחד עשר הפרקים האחרונים של ספר במדבר; בני ישראל מתכוננים למלחמה עם המדיינים ולכניסת הדור החדש לארץ המובטחת.

לאחר המפקד ה' מסביר למשה כיצד לחלק את הארץ לירושה לבני ישראל, בין השבטים והמשפחות השונות, ולאחר מכן מגיעה הסצנה הקצרה אך הנוגעת ללב בה מקבל משה את הבשורה שקיצו קרב. ה' מראה לו מפסגת הר העברים את הארץ אליה לעולם לא יכנס וממנה את יהושע כיורשו במנהיגות העם.

ועכשיו מגיעים שני פרקים ארוכים העוסקים באוכל. ההקדמה אליהם מופיעה בבמדבר כח:א-ב: "וידבר ה' אל-משה לאמר: צו את-בני ישראל ואמרת אלהם 'את-קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו'". פרקים כח ו-כט מציבים את לוח השנה הפומבי של מערכת הקורבנות אותה יממשו בני ישראל בארץ ישראל. התורה מציבה בפנינו רשימות ארוכות ומקיפות של קורבנות חיות, דגן ומשקה… אנו שומעים על המתנות המיוחדות עבור כל יום ויום, עבור השבת, ראשי החודשים וכל החגים העיקריים, מפסח ושבועות דרך ראש השנה, יום כיפור וסוכות. חומרים משני פרקים אלו אף הוכנסו לליטורגיה היהודית כקריאה נוספת בחגים אלו; כל רשימה נקראת בחג המתאים. המסורת היהודית מספרת שה' מחשיב את קריאת הפסקאות הללו כשווה להבאת הקורבנות המתוארים בהן לבית המקדש. אך עדיין, נראה שאנו חסרים מחשבות גבוהות על אוכל, ברוח דבריה של מ.פ.ק. פישר.

אז בוא ניקח צעד אחד אחורה, על מנת לחשוב מדוע אוכל מהווה אמצעי כה חשוב עבור המודעות הדתית, ולאחר מכן הבה נבחן משמעויות נוספות של ארוחות הקורבן במקדש. הרב אשכנזי, בבוחנו את המשמעות הדתית של האוכל, מדגיש את העובדה שהמסורת היהודית מזהה ומדברת על ה', בראש ובראשונה, כבורא העולם. זוהי נקודת הפתיחה של המקרא, וזוהי העובדה המעגנת את התנהלותנו הבסיסית בעולם כ"ברואי" האל. הבסיס למודעות המוסרית שלנו מתחילה גם היא בנקודה זו: בהכרה העצמית שלנו כנבראי האל, כמי שקיבלו את קיומנו כמתנת חינם מאת הבורא. מטרת חיינו, אם כן, נהיית הצורך להיות ראויים מוסרית לקיום זה. אוכל, הצורך שלנו להאכיל ולהזין את עצמנו בכל עת, מזכיר לנו את הזמניות שלנו בצורה שאף פילוסופיה מופשטת אינה יכולה לעשות.

הוכחות פילוסופיות או ראציונליות לקיומו של ה' המתבססות על רעיון הבריאה, טוען הרב אשכנזי, מהוות הבהרות משניות אך חשובות. הן יכולות לינוק מאופנות אינטלקטואליות שונות; הן יכולות להיות משכנעות פחות או יותר עבור אליטות אינטלקטואליות שונות. כפי שהוא מנסח זאת: "החוויה הבסיסית של הנבראות מגיעה מהעובדה שהאדם חייב לאכול על מנת לחיות"; או "קיומם של הערכים הגבוהים ביותר תלוי, בסופו של יום, בעובדות של הפיזיות והאוכל… זהו סקנדל פילוסופי ותעלומה אמתית" ((“Foi et Morale”, Ki Mitsion II: les mo’adim, 37-41.

ישנם שני ממדים, כביכול הפוכים, לקיום האנושי, כותב הרב אשכנזי: ה"מה", הגוף האנושי הנתון לחוק הטבעי הדטרמניסטי; וה"מי", המודעות והאינטלקט האנושיים. הקשר הפיזי בין העולם והאדם הוא האוכל – "בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית יג:יט). אוכל הוא העולם הנהפך לאדם. כאשר אדם מפסיק לאכול, הוא או היא מאבדים ראשית את ה"מי", ולאחר מכן את ה"מה", דרך המוות (סוד העברי, 62-64).

כן, גם הפילוסוף חייב לאכול. ללא התזונה הזו, אין לא "אני חושב" ולא "אני קיים". מ.פ.ק. פישר, מנקודת מבטה החילונית, מכנה עובדה זו "העובדה האימתנית" שעלינו לאכול. אבל במסורת היהודית הצורך הזה הוא הוא השער לאמונה ולמודעות מוסרית. זו הסיבה, ממשיך הרב אשכנזי, שהמדרש המפורסם בבראשית רבה ל:ח מתארת את אברהם המלמד את האמונה החדשה בבורא ובאל האחד דרך הכנסת אורחים לאוהלו, האכלתם, והדרכתם להודות – לא לו, אלא לה', מקור הבריאה והקיום. האוכל, המאפשר לאורחיו של אברהם להמשיך את קיומם הפיזי, עוזר להם להכיר בה' כמי שמאפשר להם קיום זה.

כיצד קשורה מערכת קורבנות האוכל הפורמלית לכל זה? הפרקים הראשונים של ספר ויקרא מציבים חלקים אחרים של מערכת הקורבנות, הקשורים בכפרה על עוונות. בפרשנותו על פסקאות אלו, הרב אשכנזי כותב שכל חטא או טעות, מכל צורה שהיא, נובעים מהעובדה שהטבע הבסיסי שלנו כולל את התיאבון להנאה (כלומר, את היצר הרע). אבל התיאבון הזה הכרחי לתפקוד החיים הגופניים שלנו; והחיים הפיזיים הללו הם המאפשרים את המודעות שלנו. אם כן, אנו נאלצים להתמודד עם בעיה כלכלית ומוסרית במאמצינו להשביע את רעבוננו. במילים אחרות, אנו חשופים, על ידי עצם עובדת קיומנו בעולם, לסכנה המתמדת של אשמה. אין פלא, אם כן, שבנראטיב המקראי, החטא הראשון של האדם הראשון קשור באופן בלתי ניתר לבעיה הקשורה לאוכל. אך בוא נבהיר: לא מדובר כאן בדוקטרינה כלשהי של "החטא הקדמון", אלא בתנאי קיומי של היותנו ברואי ה', אשר הונחו בעולם הפיזי עם בריות אחרות, הזקוקות גם כן לכלכל את קיומן הפיזי.

"העובדה האימתנית שעלינו לאכול" של מ.פ.ק. פישר כוללת גם "רעבונות פראיים או עקשנים" רבים. אם, "בפני עובדה אימתנית זו", היא ממשיכה, "אנחנו מצליחים למצוא מזון אחר, ואת הסובלנות והחמלה הנחוצים על מנת להכיל אותו, נהיה מלאים לא פחות באצילות אנושית". אך כיצד אנו עושים זאת? הרב אשכנזי מספק תשובה מפתיעה. ההלכה היהודית, הוא טוען, מפצה על הבעיה המוסרית והכלכלית דרך הריטואל הבית-מקדשי, המהווה "ארוחה אשר במסגרת סיפוקה לא בוצעה כל אשמה". הקודשים, קורבנות האוכל, הוצאו מכלכלת השוק של חליפין וערך עודף. במובן זה, הוא מוסיף, ניתן לתאר את פולחן הכהן הגדול במקדש בירושלים כמצב בו "האיש המושלם, הלבוש בבגדים המושלים, בבית המושלם, מוזן על ידי הארוחה המושלמת". במילים אחרות, "לו יכולנו לחיות או לחקות את קדושת הכהן, הפטור מכל סיכוני החיים הכלכליים, גם האוכל שלנו היה נקי מכל אשמה". היהודי הרגיל משתתף במצב זה על ידי הבאת הקורבנות לכוהני המקדש מהעדרים, התבואות או הפירות שלו. מתנות אלו נשחטות או נשרפות על המזבח במקדש, ובמקרים מסוימים נאכלים חלקית על ידי הכוהנים. לדעת הרב אשכנזי, כל הפעולות הללו מובילות לסוג מסוים של מודעות; הן מייצרות את האפשרות לקיום, הנקי מהבעיה הכלכלית והמוסרית, ומאפשרות מודעות נקייה מחודשת (Ki MiTsion: Notes sur la Paracha, vol 1; 215-217; 223-225).

בויקרא יט:ב כתוב: "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם". זוהי בו-זמנית הבטחה וציווי. הקדושה נהיית המודל לחיקוי עבור כל בני ישראל. לאחר חורבן בית המקדש, הפרושים הצילו את היהדות על ידי הרחבת קדושה זו של הארוחה הבית-מקדשית הריטואלית לכל בית יהודי; השולחן הביתי נהייה התחליף למזבח; התפילות תופסות את מקום הקורבנות, וכך הלאה.

אך מה אנו עושים היום, כאשר בעלי החיים, הצמחים והמשקאות המגיעים למזבחות/שולחנות שלנו עברו תהליך השפלה והנמכה דרך תעשיית האוכל המודרנית וחקלאות בתי החרושת? כאשר האדמה הורעלה בעקבות שינויים כימיקליים; כאשר מה שעטוף בכינוי "תעשיות האכלת חיות במרחבים מוגבלים" הינו בעצם גידול של חיות לשחיטה בתנאים אכזריים ומזיקים לסביבה? לפי יונתן ספרן פויר " חקלאות בעלי החיים תורמת תרומה, הגבוהה ב-40% מכל תנועת כל רכב בכל העולם כולו, להתחממות העולמית; זהו הגורם מספר אחד לשינוי האקלים" (Eating Animals, p. 42). מה עלינו לעשות כאשר, על אף כל ההתקדמויות שלנו בייצור כמות גדולה יותר של אוכל בעלות נמוכה יותר, כמעט ביליון אנשים רעבים ללחם, וכל כך הרבה אנשי עולם ראשון בעלי אמצעים חולים במחלות הקשורים לאכילת-יתר? כותבת האוכל רות רייכל מנסחת זאת היטב: "בעוד חצי העולם גווע ברעב, החצי השני הורג את עצמו על ידי עודף קלוריות" (“Why Food Matters,” The Tanner Lectures on Human Values, p. 14, לקוח מ:http://tannerlectures.utah.edu/_documents/a-to-z/r/Reichl_2007.pdf).

אנו זקוקים למסורות הדתיות שלנו על מנת להחזיר את שיווי המשקל הנחוץ; על מנת לדאוג, כפי שעשה אברהם, שאנו מושיטים ידיים לאנשים אחרים, מציעים להם הכנסת אורחים ומאכילים אותם; שמי שיושב אתנו לאכול ולוקח חלק בעבודת ה' עמנו מכיר במקור כל המזון שלנו ומברך אותנו. עלינו לזכור את שבריריותינו כנבראים, ואת האחריות שלנו להגן על רשת החיים העדינה, המחזיקה אותנו בעולם הזה. וכן, אנחנו צריכים גם להשביע את רעבוננו; ותמיד יהיו דילמות מוסריות וכלכליות הכרוכות בכך. אבל בחינת המתנות המתוארות בפרשה שלנו וגילום הסעודות הקדושות העתיקות הללו בבית המקדש המצוי בבתינו יכול להכווין את דרכנו במילוי צרכים אלו.

סופרת האוכל והאקטיביסטית הודית, ודננה שיבה, מדברת ברהיטות על הקרבת אוכל קדושה כבסיס לחיים ולבריאה במסורת ההינדית:

"עצם האפשרות של קיומנו מבוססת על חיי כל מיני בריות אשר קדמו לנו – ההורים שלנו, האדמה, התולעת – וזו הסיבה שנתינת אוכל תמיד נחשבה במחשבה ההודית לקורבן יומיומי אותו עלינו לקיים. זהו ריטואל המתגלם בכל ארוחה והמשקף את ההכרה בכך שהנתינה היא התנאי להיותנו. איננו נותנים כ'בונוס', אנו נותנים הודות לתלות ההדדית שלנו עם כל בעלי החיים.

… אנו נולדים וחיים בחוב מתמיד לכל הבריאה, ומחובתנו להכיר בכך. מתנת האוכל מהווה הכרה בלבד בצורך להחזיר את החוב הזה באופן מתמיד, באחריות הזו. מדובר בהבנת החובות שלנו לבריאה, ולקהילות אליהן אנו שייכים, ובמאמץ להשיב אותן. וזו הסיבה לכך שמרבית התרבויות התופסות את האקולוגיה כאפוטרופסות קדושה תמיד דיברו על אחריות. זכויות נבעו מאחריות זו: לאחר שאני מוודא שכל מי שנמצא בתחום ההשפעה שלי בא על שובעו, מישהו בתחום זה דואג גם לרעבוני" (“The Gift of Food,” Resurgence Magazine, 2004, לקוח מ-http://www.countercurrents.org/en-shiva110105.htm).

ולסיום, עוד כותב אוכל אמריקאי דגול, מאמין נוצרי אדוק, וונדל ברי, מנסח את זה בצורה הבאה במאמרו, "תענוגות האכילה" משנת 1989:

"חלק ניכר מההנאה של אכילה היא המודעות המדויקת שלנו לחיים ולעולם מהם מגיע האוכל… הזכרתי מקודם את הפוליטיקה, האסתטיקה והמוסר של האוכל. אבל לדבר על התענוג שבאכילה הוא לפרוץ מעבר לקטגוריות הללו. לאכול עם ההנאה הגדולה ביותר – כלומר, עם הנאה שאינה תלויה בבורות – היא אולי הגילום העמוק ביותר של הקשר שלנו עם העולם. בתוך הנאה הזו אנו חווים וחוגגים את התלות שלנו ואת הכרת הטוב שלנו, היות ואנו חיים מתעלומה, מבעלי חיים שלא אנחנו יצרנו ומכוחות שאיננו מסוגלים באמת להבין".