Menu

פרשת תזריע

השבוע בוחן עמית גבריהו את הקשרים בין האכלה, צרעת וזהות דרך שני סיפורים מפתיעים, המוצגים זה לצד זה בהפטרת השבוע.

תזריע

לקט ישראל ופרשת תזריע

קריאת ההפטרה של השבוע מציגה זה לצד זה שני סיפורים, האחד על אוכל והשני על צרעת. אלו החסרים אוכל בחברות שלנו הם לעתים קרובות לא רק עניים, אלא גם מוחלשים בדרכים נוספות. לעתים קרובות, נקודות חולשה אלו מהווים את סיבת העוני, ובעקבות כך הרעב, שלהם. חולי הוא מקור שכיח של רעב – עבור החולה עצמו/ה ועבור משפחתו/ה – כאשר אנשים מאבדים את משרותיהם, הכנסותיהם והביטחון הכלכלי שלהם. ב'לקט ישראל', אנו עובדים עם ארגונים שותפים על מנת לעזור לאלו, המודרים לשולי החברה על ידי צירוף של עוני וחולי.

עמית גבריהו

עמית גבריהו הינו איש צוות ב'ישיבת הדר', מכון 'דרישה' ו'ישיבת תלפיות' בירושלים. הוא בוגר 'ישיבת הדר', ישיבת 'הר עציון' והאוניברסיטה העברית, בה זכה בתואר בתלמוד ובלימודים קלאסיים. עמית הינו תלמיד מחקר בתלמוד באוניברסיטה העברית, בה לימד במשך שלש שנים.

 

אתה מה שאתה נותן לאחרים לאכול

פרשת תזריע לא עוסקת באוכל בכלל. דיני הלידה והנגעים נוגעים בצדדים אחרים של גוף האדם – במה שהגוף מוציא מתוכו או מצמיח עליו, ולא במה שנכנס אליו. את האוכל בפרשה שלנו אפשר למצוא בשני מקומות אחרים – בהפטרה ובמשנה.

נתחיל במשנה. בפרק יג פסוק יב התורה דנה במעמדו של אדם שכל גופו מכוסה נגעים, "לכל מראה עיני הכהן". מן הפסוק הזה למדו החכמים שיש מקומות בגוף שאינם "לכל מראה עיני הכהן" ושהנגעים בהם אינם נחשבים. המשנה מתארת את האופן שבו איש או אישה צריכים לעמוד לפני הכהן על מנת להראות באופן הנכון: "כיצד ראיית הנגע. האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים. והאשה כעורכת וכמניקה את בנה" (משנה נגעים ב:ד). האיש והאישה צריכים להראות בשני מצבי עבודה שונים שבהם מתגלים איברי גוף שונים, כמפורט בספרא (נגעים, מהדורת וייס סג ע"ב).

והנה, באופן מעניין, מצבי העבודה הללו הם מצבים שבהם האיש והאישה מכינים מזון. יש בזה אמירה מעניינת על האופן שבו אדם נתפס. מירה בלברג טענה במאמר שהתפרסם לאחרונה שבספרות חז"ל מעמד ראיית הנגעים הוא הרגע שבו אדם עומד באופן החשוף ביותר לעיני הקהילה, דרך עיניהם של הרבנים המאבחנים את הנגעים והכהן שתפקידו לומר אם הנגע טהור או טמא, על פי הוראות הרבנים. אך מה רואה הרב או הכהן? איש או אשה העמלים להכין מזון – אם בהוצאת לחם מן הארץ, אם בלישה, אם בהנקה.

אם כן, יש במשנה הזו אמירה מעניינת על היחס בין גופו של האדם, אישיותו ומזונו. כאשר גופו של האדם נבחן באופן שלם, על מנת לדעת אם משהו בו אינו כשורה, הוא נבחן כגוף של פועל העוסק בייצור מזון. זו אינה אמירה טריוויאלית. בעולמנו אנו רואים תיאורים אנושיים רבים, באמצעים שונים – מילוליים, פלסטיים וגרפיים – אך הם כמעט ואינם מתארים אנשים עובדים, וודאי שלא אנשים העובדים על מנת ליצור מזון. בהקשר זה, גם החלוקה המגדרית החדה זרה לנו היום: אמנם אנחנו רגילים לראות גופים ממוגדרים בצורה חדה, אך לעולם לא בהקשר של עבודה יצרנית אלא דווקא בהקשר של החפצת הגוף.

בעולם של המשנה, המלאכות הנזכרות נעשו פעמים רבות בעירום. הדבר נכון ודאי לגבי האישה המניקה, אך גם האשה העורכת, והאיש העודר והמוסק לבשו מעט בעת עבודתם. גם ראיית הנגעים נעשתה כמובן בעירום, על מנת שהבגדים לא יסתירו את הנגע. הגוף שנגעיו נראים הוא אמנם חפץ שצריך לבדוק ולאבחן, אך בעליו של הגוף הערום הזה הוא איש, או אשה. אמנם הוא נראה "ערום" – ללא בגדים, אך גם ללא זהות או מקצוע או כסף שיסתירו את הנגעים – אך המשנה טורחת לזהות בעירום הזה את האדם העמל כדי להאכיל אחרים. הגוף האנושי, כאשר הוא מופשט מן הכל, הוא הגוף המאכיל.

בהפטרה שלנו, במלכים ב פרק ה, נעמן שר צבא ארם לוקה בצרעת. אך הוא מסרב להבין שהנגע מפשיט אותו מכל מה שהיה לו: ראשית, הוא מציע לאלישע כסף תמורת ריפויו. שנית, הוא אינו מוכן לטבול בירדן כפי שמורה לו אלישע. "הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע" (פסוק יא), ושאין שום ייחוד לירדן. אבל כאשר הוא נכנע לאלישע וטובל בירדן, " וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן – וַיִּטְהָר" (פסוק יד). הצרעת מכריחה את נעמן להבין שאין הוא אלא "נער קטן", ושכספו והנהרות שהוא שולט בהם לא יועילו לו אל מול הצרעת. והנה, מיד לפני שהוא מרפא את נעמן, אלישע איש האלוהים עוסק גם הוא בהאכלה: "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל, בְּצִקְלֹנוֹ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. וַיֹּאמֶר, מְשָׁרְתוֹ, מָה אֶתֵּן זֶה, לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ–כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, אָכֹל וְהוֹתֵר. וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ, כִּדְבַר ה'" (מלכים ב, ד:מב-מג).

לאור ביאורנו את המשנה לפנינו קשר מעניין בין צרעת, ריפויה, ויצירת מזון. אלישע, "איש האלהים" יודע להאכיל אנשים רבים באמצעות מעט מזון. זאת, בניגוד לאדם העובד, שזקוק לעמל נוסף כדי ליצור עוד מזון. אם האדם העובד הוא זה שלוקה בצרעת, ועבודתו מתווה את גבולות הגוף שבמסגרתו נראים הנגעים, "איש האלהים" מסוגל לשבור את הגבולות הללו: הוא אינו זקוק לעבודה, והוא מסוגל גם לרפא את הצרעת. "איש אלהים" זה אם כן הוא מי שמסוגל ברוחו לעבור את גבולות הממשי, ובכח זה להאכיל אחרים.

על פי זה, גם יובן סיפורו של גיחזי עבד אלישע במלכים ב פרק ה. גיחזי אינו מבין מדוע אלישע מסרב לקבל תשלום מנעמן, והוא רודף אחריו ומספר לו שאלישע ביקש שהוא יתן להם כסף. נעמן נותן להם כסף בחפץ לב וגם חליפות בגדים, אך אלישע כועס: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם; וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו, מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג" (מלכים ב, ה:כז). חוסר היכולת של גיחזי להבין את החשיבות של הויתור על המעלה והמעמד על מנת להרפא מן הצרעת מובילה אותו לנטילה של כתר "איש האלהים" ולשימוש בו כסמל סטטוס. אך בניגוד לאלישע, "איש האלהים" האמיתי, הפורץ את גבולות הגופני, הניצול לרעה של התואר הזה בידי גיחזי הופך אותו לזהה לנעמן, שאף הוא סירב להתפשט על מנת להרפא. על כן גיחזי נענש לא בצרעת סתם, אלא ב"צרעת נעמן".

המשנה מורה לנו שאף בתוך הצרעת האדם העירום אינו אלא האדם המאכיל; ההפטרה מורה כי חוסר היכולת להאכיל חינם היא אולי הגורם לצרעת מלכתחילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו

הצטרפו לעשרות אלפי אנשים שכבר מקבלים מאיתנו עדכונים שוטפים על פעילויות הארגון וכיצד ניתן לסייע.

עקבו אחרינו

סדנאות תזונה בריאה

זה בריא גם לכיס שלנו

לפרטים והרשמה לסדנאות התזונה של לקט ישראל

הרשמו כאן

שילחו ברכה
והצילו ארוחה

שילחו כרטיסי ברכה מקוונים למשפחה וחברים וסייעו לנו להציל מזון

ריכשו כרטיסי ברכה מקוונים

בשבילכם אלה אגורות

בשבילם אלה ארוחות

עגלו אגורות בכל רכישה בכרטיס האשראי למען הצלת ארוחות

עגלו לטובת לקט
לקט ישראל

לקט ישראל

דילוג לתוכן