מדי יום, מקבל עוזי את פני הסועדים במסעדה הקהילתית של עמותת באר שובע. חיוכו הרחב והידידותי וקולו הנעים אינם מסגירים את סיפור חייו ואת האתגרים עימם נאלץ להתמודד לאורך השנים.
“בשבילי זה לא מקום עבודה, זה בית”
בביקורנו האחרון בעמותה פגשנו את עוזי תורן בן ה-74, שהחל את דרכו בעמותה כנתמך חסר בית ולאחר שיקומו ולאורך 19 השנים האחרונות הוא מתנדב קבוע וחלק בלתי נפרד ממנה.
מזה 8 שנים מעביר לקט ישראל מזון מבושל, פירות וירקות טריים ומזינים לעמותת באר שובע. העמותה נוסדה לפני 19 שנה כדי לתת מענה לאנשים שחיפשו אוכל בפחים, ברחובות. הקימו אותה מתנדבים שלא הצליחו להישאר אדישים למצב בו יש כ”כ הרבה רעבים בעיר, והחליטו לעשות מעשה ולהקים בית תמחוי.
“נשארתי בלי עבודה ונאלצתי לצאת לרחוב”
עוזי נולד בצ’ילה ובשנת 1970 עלה לארץ והגיע לקיבוץ מגידו. הוא נרשם ללימודי עברית באולפן והחל את קליטתו בארץ. זמן קצר לאחר מכן אימו של עוזי חלתה והוא נאלץ לשוב לצ’ילה ולטפל בה. לאחר מות אימו הוא התחתן ובשנת 1983 חזר עם אשתו לארץ במטרה להתחיל במסע חייהם המשותפים. השנים הראשונות היו
טובות עבורם, הוא עבד בחברה גדולה, לאחר מכן, יחד עם אשתו, פתחו עסק שהצליח מאוד במשך 13 שנה. למרבה הצער עוזי סבל מבעיות בריאותיות קשות, נאלץ לסגור את העסק ובמשך תקופה ארוכה לא עבד. הסיטואציה הקשה השפיעה על מערכת היחסים עם אשתו והם החליטו להתגרש. עוזי מצא עצמו בלי בית, ללא אמצעים ופרנסה ולא נותרה לו אפשרות אלא לצאת לרחוב.
“הייתה לי מחשבה להתאבד”
למזלו הטוב של עוזי, שתי עובדות סוציאליות לא נתנו לו להישאר ברחוב וכנגד כל הסיכויים הצליחו להעבירו לבית של דיירי רחוב, שם הוא חי במשך תקופה אותה מתאר כתקופה המאתגרת בחייו.
“הגעתי לתחתית. מצאתי עצמי בגיל 57 בלי כלום, בלי בית, תמיד חייתי בצורה מסודרת ופתאום אני ברחוב”. עוזי הבין שמפה אפשר רק לעלות והחליט לבחור בחיים. הוא החל לסייע לשאר דיירי הבית, טיפל בחיות המחמד ואף אסף בקבוקים ופחיות כדי לקנות עבורן מזון. ב 2005 עוזי הגיע לעמותת באר שובע, שם קיבל ארוחות חמות וסלי מזון ודאג להעבירם לכל שאר דיירי הבית.
“לא לשכוח לחייך, משמרת נעימה”
עוזי לא ויתר לעצמו, למד להתמודד עם כל אתגר שנקרה בדרכו, בלי קשר למידת הקושי. המצב שלו השתפר, הוא נכנס להגרלה והצליח להגריל בית משלו, קיבל מלגה ולמד באוניברסיטה. עוזי לא שכח את הדרך שעבר ואת כל מי שתמכו בו לאורך הדרך, לקח על עצמו אחריות והתחיל להתנדב בבאר שובע באופן קבוע. עוזי אחראי על המתנדבים בעמותה, מקבל את פניהם בבוקר, מעדכן אותם בנהלים חשובים ובעיקר דואג שעבודתם תתבצע כמו שצריך. “אני מרגיש שסומכים עליי, אני האבא והאמא של המתנדבים, של הנתמכים, הצלחתי לבנות מערכות יחסים של אמון, זה משמח אותי ואני מרגיש אהוב”. עוזי סיפר שההתנדבות בעמותה תרמה לו להפוך להיות האדם שהוא היום.
“כשאין מילים עדיף לומר תודה”
על שיתוף הפעולה עם לקט ישראל עוזי מוקיר תודה גדולה. הוא סיפר שבזכות התרומה של לקט ישראל אף סועד לא נשאר רעב ואפשר לתת מענה לכולם עם אוכל בשפע וברמה.
